אמנית אחת בשבוע: מאיה שוורץ רוקדת את הכאב הכי אינטימי

"קל יותר למות עבור אידיאל מאשר לחיות למענו", אמר פעם אברהם לינקולן וקפץ לתיאטרון. אומץ זו תכונה אצילית. הצד השני שלו הוא טמטום צרוף. לא צריך אשכים כדי להיחשב, לא לחתור למגע ולא להקריב חיים למען אלוהימשהו או חול קדוש. מי שמעז להתעסק עם הפחדים הכי כמוסים שלו. לפגוש את עצמו. להרוס את החומות, להתמודד עם השדים ולנצח אותם – זה אמיץ. ומהחומר הזה בדיוק עשויה מאיה שוורץ, 26. היא לוקחת את הכאבים, את הספקות, את המקומות הכי אינטימיים של פקפוק (כאלה שאנחנו בני התמותה הרגילים אפילו לא מודים שיש לנו) –  והיא רוקדת אותם על במות. בפרהסיה. לפני קהל. הגיוני? בריא? לא בטוח, אבל זה מהפנט.

"נולדתי במרכז קליטה בנהריה להורים עולים חדשים מאוקראינה", מספרת שוורץ. "למדתי לדבר עברית בגיל שבע. ילדותי התבטאה בשוטטות בשדות הישוב בני עייש אליו התגלגלתי יחד עם משפחתי. חונכתי לעצמאות רדיקלית ולמדתי ציור ופסנתר עד גיל עשר ואז התחלתי לרקוד. מהר מאוד הבנתי שזה הדבר ועשיתי אותו המון. הרצון ליצור תמיד בער בי כדרך לגשר על פערים שחוויתי מבחינה טכנית. פערים בין הדמיון המפותח והרצון לביטוי מול קושי בטכניקה, קואורדינציה ואוריינטציה לקויות, הפרעות קשב וריכוז ברמה די חמורה שחגגו לצד אמביציה גבוהה ורצון להיות טובה במה שאני עושה.

יש השלכות להרס הגוף. מאיה שוורץ (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"תחושת הכישלון עדיין מעניינת אותי כנושא מרכזי ביצירה שלי עד היום", היא ממשיכה. "בין גיל 20-16 חליתי בבולימיה והחבאתי אותה. הפסקתי ללכת לבית ספר, הסכמתי רק לרקוד ולהתאמן כל היום, באמונה שזה עוזר לי להתקדם אל עבר החלום. אחרי התיכון הלכתי לסדנא להכשרת רקדנים בקיבוץ געתון שם עלו עלי ועל הסוד שלי ודי הציבו לי אולטימטום לגבי המשך לימודי. זאת הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי את ההשלכות של הרס הגוף. ולהמשיך לרקוד היה לי יותר חשוב.

"תוך כדי לימודים שאמורים לתת לי את הבוסט הכי גדול להפוך לרקדנית מן המניין, כזאת של להקות, כזאת נקייה, כזאת מודעת. מצאתי את עצמי בתהליך ריפוי גדול ואינטנסיבי שכלל פסיכולוגים, פסיכיאטרים, וקשר הדוק עם מורים וחברים מהסדנא שעזרו לי לצאת מזה", אי אפשר לעצור את שוורץ כשהיא משחזרת את סיפור המקור שלה, "אבל שוב מצאתי את עצמי בתוך ענן שרחוק מלעבוד על עצמי כמבצעת ושעוזר לפתח ביטחון עצמי ועוגן חזק בתוך עולם מחול מלא בתחרותיות, מבחר נשים שמתחרות על התואר ומתחרות על עבודה. עבדתי בסטודיו לבד בלילות, טיילתי ורצתי בקיבוץ, ולא ממש הייתי מסוגלת לקבל ביטחון כבת אדם וכרקדנית".

דרך שלא תלויה באישורים מאף אחד אחר. מאיה שוורץ (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"כשסיימתי את לימודי בגעתון עברתי לתל אביב בשביל לחפש עבודה כרקדנית ובמקום זה שוב מצאתי את עצמי בתוך חוסר שליטה על החיים וחוסר יכולת לקבל החלטות", אומרת שוורץ. "נשאבתי לתוך חיי מלצרות והישרדות. התחלתי לרקוד פה ושם כפרילנסרית אבל רוב הזמן היה אבוד ועצוב, ופחדתי ללכת לאודישנים ולהציג את עצמי. חשתי חרדה חברתית גדולה אפילו ללכת להופעות מחול. אחר כך הייתה איזה תאונה והיא גרמה לי לעשות קאט מהרדיפה חסרת התכלית שהייתי בה ולצאת למסע חיפוש. בעזרת יוגה, ושיתופי פעולה עם יוצרות מעוררות השראה עבורי, מצפה רמון וגרעין הראל וטיולים בעולם, מצאתי דרך אחרת לעצמי, שלא תלויה באף אחד אחר, שלא תלויה באישורים, דרך שאין לה סוף".

מי שלא ישאל שאלות ויפקפק לעולם לא ימצא תשובות. החיים שלנו מחולקים לפרקים שבהם כל מה שאנחנו בנוי ומתוכנת להיות מה שנכון לנו לאותה תקופה. כשאנחנו ילדים אנחנו משתוללים ונפצעים והגוף שלנו מרפא את עצמו מהר ממש. בסוף תקופת הנעורים חלקנו מתוכנתים להקים תא משפחתי ולהתרבות אז הגוף שלנו מפרסם פוריות, מסוגלות ויופי. בבגרותנו מצופה מאיתנו לתחזק את התא המשפחתי שבנינו. אז פחות שרירים וסקס אפיל ויותר חכמה וניסיון חיים. וכן הלאה. יופי הוא כוח שמפעי אותנו מהליבה של נשמתנו. הרבה סוגות יש ליופי. אבל יופי שאין לו גיבוי – נובל. ובאותה הנשימה כל מיני בני אדם יש בעולם. חלקם לא באמת מבינים שאי אפשר להחזיר לאחור את גלגלי הזמן. ומעדיפים יופי שנשען על החוויה הפרטית שלהם מהנעורים, מעריצים אידיאל שנמצא מעל לזמן ולביולוגיה ולא באמת קיים. מאיה שוורץ יכולה ללמד אותם.

בשורה חדשה לעולם דרך תנועה. מאיה שוורץ (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"בשבילי יצירה וגוף הם דרך להתקרב למשהו שאני מחפשת. אין לי מושג מה אני מחפשת אבל משהו בי חייב להמשיך לחפש", היא מנסחת את זה בעצמה. "אני חווה את הדחיפות הזאת כל הזמן, בדרכים שונות, דחיפות לנסות להביא בשורה חדשה לעולם דרך תנועה. בשורה שמדברת על ריפוי, על מודעות עצמית, על חיים מיטיבים דרך תנועה. על להכיר את עצמי, מי אני, מה אני, דרך נוכחות בגוף. להכיר את גבולותיי דרך יצירה, דרך יצירתיות, דרך אמנות, דרך טקסט, דרך מפגש עם עוד גופים, דרך טבע, דרך תנועה שמספרת קווים בחלל, שמתקשרת עם חלל, שמתקשרת עם תחושת איבוד שליטה, עם חיפוש וקבלה של חוסר שליטה בחיי, עם נדיבות וטיפול בתנועות שאני מייצרת בחלל".

"אני יוצרת מרחבי תנועה", מסכמת שוורץ, "כי אני מאמינה שזאת הדרך הכי טובה שמצאתי לתקשר את עולמי הפנימי החוצה, לתקשר נושאים שקשה לגעת בהם בתוך היומיום. אני יוצרת כדי לנסות לגעת ואפילו להציק למקומות שהלב לא מוכן לראות או להכיל ככה סתם. הלב שלי. הלב של הקהל. אני יוצרת כדי לגעת באמת. לנסות לספר אותה ולהרגיש אותה בעצמי. להסתכל ולהציץ למקומות פרטיים שאולי יש נטייה להסתיר. אני אוהבת את המקומות החבויים. אני חייבת להוציא אותם לאור. כולי תקווה שיום אחד אוכל לעזור לנשים וגברים עם הפרעות אכילה ודימוי גוף כושל ושבור להגיע להשלמה והחלמה – דרך תקשורת עם גוף, דרך הטבע, דרך עצמם".

מאיה שוורץ – ערב יצירות בליווי יחזקאל רז, 23.3 | 20:30 | סטודיו NIA פנחס בן יאיר 3 יפו. עוד פרטים / רכישת כרטיסים 
האתר של מאיה שוורץ
האינסטגרם של מאיה שוורץ
הפייסבוק של מאיה שוורץ

אוהבת את המקומות החבויים. מאיה שוורץ (צילום: ארלה הצמצם הבוער)