אמנית אחת בשבוע: נועה צוק עוברת לפרונט בתשוקה סוערת

הפעם השנייה בחיי שבה ראיתי מחול הייתה גם הפעם הראשונה שבה ראיתי את להקת המחול בת שבע. זו הייתה חוויה מטלטלת שלא אשכח לעולם. רוב חיי חייתי לצד כלבי רחוב – פתאום ברבורים. לא הייתי מוכן לזה. אינסטינקטיבית, הבנתי שעליי למתן את עצמי כדי לא להפחיד את הברבורים אם אני חפץ בקרבתם. מהלהקה הזו צמחו כמה מהרקדנים והיוצרים המובילים בארץ בתחום המחול, אולי אפילו בעולם כולו. חלקם, שעדיין פעילים בימים אלו, זוכרים לי חסד נעורים ומזמינים אותי לצלם מזמן לזמן. את נועה צוק ביקשתי לצלם שוב ושוב יותר מעשור, אך פעם אחר פעם נתקלתי בסירוב נחרץ מצידה.

צוק, כצפוי מרקדנית בבת שבע, הייתה יפה כמו נסיכה מהאגדות ומוכשרת כראוי לרקדנית בבת שבע ועם כל הכישרון, היופי, והביטחון הזה כנראה שהיא לא האמינה לי. גם העובדה שאת רוב מכריה הברבוריים צילמתי בזה אחר זה לא עשתה עליה שום רושם. היא נותרה איתנה בסירובה. מילדות לימדו אותי להאמין בעצמי כדי שלא אהיה תלוי בדעתם של אחרים. נשכתי שפתיים והמשכתי להציע את שירותיי עד ש– יום אחד–

איך עושה ברבור. נועה צוק (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

נועה צוק, רקדנית וכוראוגרפית, כבר אמא לשני ילדים. היא ילידת קיבוץ שער העמקים. עברה לתל אביב בגיל צעיר יחסית והתחילה את חייה המקצועיים. 12 שנים רקדה בבת שבע. שם גם התחילה להתפתח כרקדנית וכיוצרת. את הלהקה היא עזבה כשהרגישה שהתשוקה ליצור גדלה והיא בחרה להתמסר לה. היא התחילה ליצור ככוריאוגרפית עצמאית. לפני הקורונה עוד עבדה צוק לא מעט מחוץ לישראל אבל כמו אצל רובנו המגיפה שינתה את המציאות שהייתה חייה עד אז.  "אני מרגישה שהתשוקה שלי לרקוד וליצור עדיין בוערת בי כרוח הסערה", היא אומרת. "אני אוהבת את זה בכל מאודי וסקרנית להמשיך לחקור תנועה והוויה. תמיד חשבתי על כך שבפועל לא ביליתי עם הוריי הרבה זמן בילדותי, ויחד עם זאת אני כל כך קשורה אליהם על אף הזמן המועט שבילינו ביחד בילדותי. הבחירה שלי בריקוד ריגשה אותם תמיד והתמיכה שלהם בי הייתה עבורי מנוע שמזין אותי בתמיכה ואהבה שאני חשה עד היום".

תשוקה בוערת. נועה צוק (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

בימים אלה יוצאת צוק עם עבודה חדשה ומסקרנת הנקראת "הנאום". לראשונה בחייה היא מחזיקה את הבמה לבד. אין פרטנר או פרטנרים שיתמכו בה. אתגר ענק לכל רקדן ועדיין לא גדול למידותיה של צוק שלמרות המראה הברבורי מחביאה בתוכה  גם לוחמת. "העבודה נוצרה מתוך תקופת משבר בחיי", היא מספרת. "מעולם לא שמתי את עצמי בקדמת הבמה לא כמבצעת ולא כיוצרת. אבל זה הרגיש לי שעכשיו זה הזמן הנכון. הרגשתי בת מזל שאני יכולה להתמיר את כל הרגשות לעבודת אמנות. לפני כל הופעה ההתרגשות הורגת אותי, סימני שאלה ופיקפוקים צצים להם. אני לא מבינה למה עשיתי את זה לעצמי, ולמה אני צריכה את זה בכלל.  אבל בסוף ההופעה אני רק רוצה עוד ועוד. כשאני מופיעה אני במצב תודעתי יוצא דופן, ההפך הגמור מיומיומי. זה מרגיש לי ממש קיצוני להופיע. בגלל זה אני כל-כך אוהבת את זה".

הריקוד בחר בה. נועה צוק (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

והנה, הפעם הראשונה שבה צילמתי את נועה צוק עובדת הייתה ב"הנאום", עבודת הסולו חוצת הגבולות והחושפנית שלה. בחוויה שלי העבודה היא בעצם קולאז' אוטוביוגרפי המספר על הנסיכה לעיל ועל המפגש שלה עם האפרוריות והמונוטונית של הקיום הסזיפי והאלים בישראל, אחרי החוויה שהייתה לה באולימפוס הפריווילגי והמגונן של בת שבע. ביצירה שלה היא משלבת בחוכמה חומרים מעבודות בהם עסקה בעשור האחרון לצד חומרים חדשים. "מאז שאני זוכרת את עצמי, רקדתי", היא מסכמת. "התחושה שהריקוד בחר בי, עודנה חזקה ונוכחת בחיי. אני חוקרת את ההוויה שלי בתוך התנועה, בתוך כל רגע ורגע, וכך מגשימה את עצמי. העבודה נבעה מתוכי לאט, ללא תכנון מוקדם, לאחר שהיה ארוכה בריק מתמשך, בזמן שנוזל לאט, במחשבות על עתיד לא נודע. שכבות מוכרות של הגנה הוסרו, מנעד רחב של רגשות חדשים עלו וצפו והביאו עימם רצונות חדשים, געגוע ותשוקה לחזור לחוויה הגרעינית והראשונית של פגישה עם עצמי בעצמי".

>> "הנאום", שישי 31.12 14:00, תיאטרון ענבל סוזן דלל. פרטים נוספים וכרטיסים כאן (כוריאוגרפיה וביצוע : נועה צוק | ליווי אמנותי: קרן לוריא פרדס | מוזיקה ודרמטורגיה: אהד פישוף | תלבושות: ערן שני | צילום וידאו: דניאל פייקס | תאורה: דני פישוף)