אמנית אחת בשבוע: נעמי טורנפו רוקמת ופורמת קשרים של תשוקה
בימים אלו משתתפת נעמי טורנפו במופע "פוגה ארגמן" מאת בובי ג'ין סמית' ואור שרייבר, רקדני להקת בת שבע בעבר ויוצרים עצמאיים בניו יורק בהווה שחוזרים לבת שבע עם יצירה מקורית עבור רקדני האנסמבל. כך נוצרת מסורת של מחול ישראלי
מחול נחשב לסוגה עילית. לא ברור למה. בסופו של יום לרקוד זה צורך אנושי קיומי. כמו חיבוק. כמו חום השמש. לא נמות בלי. זה לא מים. זו לא נשימה. אבל בלי מחול החיים שלנו יהיו דלים ואפרוריים ממש. מצוינות, כמו חוכמה, מצריכה לא רק שנשאף אליה בפועל אלא גם שנעשה מעשה, שנקריב מעצמנו, שנגרום לזה להגיע אלינו. כדי להשיג מצוינות במחול לא די במוטיבציה, שמתבקשת כמו בכל עיסוק גופני אחר. צריך, מעבר למשמעת, איזו חוכמה, איזה עומק, איזו הבנה/אהבה עמוקה לז'אנר ומסירות לא אנושית כמעט. נראה שסיפור חייה של נעמי שיראל טורנפו, 22, ה"סולנושקא" המקורית ורקדנית באנסמבל בת שבע, יושב בול על התובנות האלה.
"עליתי לארץ מאסטוניה כשהייתי בת ארבע. גדלתי באזור הקריות. השנים הראשונות בארץ זכורות לי במעורפל. ההורים שלי התגרשו קצת אחרי שהגענו לארץ", משחזרת טורנפו. "לקח לי הרבה זמן עד שדיברתי עברית נכונה בלי מבטא ובגלל שהרגשתי לא בנוח לדבר, יצא שהייתי עם ילדים בגילי בעיקר בשיעורי ספורט כשלא הייתי צריכה לדבר, רק לרוץ אחרי כדור. כילדה התביישתי במשפחה שלי. הרגיש לי שהגענו מתרבות אחרת והמנהגים שהיו לנו (או שלא היו לנו) הביכו אותי. רוב הזמן רק חיפשתי להשתלב. בגיל שש אמא שלי רשמה אותי לחוג בלט ואני לנצח מודה לה על כך. זה היה הדבר הראשון שעסקתי בו ושהייתי טובה בו. זה עזר לי לבנות בטחון עצמי. אהבתי להרגיש אלגנטית ומלכותית כשרקדתי.
"עד גיל 12, מידי קיץ הייתי טסה לבד לחודשיים לבקר את סבתא שלי באסטוניה", היא ממשיכה. "היא התגוררה אז במיקום מבודד אבל מדהים. בחצר הבית שלה הייתה סאונה, הרבה שיחי פטל ואפילו אגם קטן מנחל שעבר ליד. הרגשתי בבית כשהייתי שם. כל הירוק שהיה מסביבי הרגיע אותי. לטבע יש מקום מרכזי בחיים שלי. כשאני בטבע זה פשוט מרגיש נכון. המשכתי לרקוד במגמת מחול בבית ספר לאומנויות. שאפתי להיות רקדנית מושלמת. האמנתי שקיים דבר כזה. עם השנים גיליתי את היופי שנמצא בחוסר השלמות, בא-סימטריה. גיליתי איך להתחבר מחדש לתחושות יצריות ואנימליסטיות עד שלאט לאט המושגים יפה ונכון הפכו למשעממים בעיניי. הפסקתי לנסות להעתיק את הנראות החיצונית וחיפשתי איך לחוש ולהרגיש".
על מנת שידע לא ילך לאיבוד, קיימות בלא מעט תרבויות מסורות שעוברת מאמא לבת ומאב לבן. תורה שבעל פה נקרא לזה. בימים אלו משתתפת טורנפו במופע "פוגה ארגמן" מאת בובי ג'ין סמית' ואור שרייבר, רקדני להקת בת-שבע בעבר ויוצרים עצמאיים בניו יורק בהווה שחוזרים לבת-שבע עם יצירה מקורית משלהם עבור רקדני האנסמבל, ובמידה לא מבוטלת מתחזקים מסורת של מחול. הסינרגיה הזו בין רקדנים מהעבר לרקדני האנסמבל בהווה מייצרת את הקסם שגורם לקהל של בת שבע לאהוב אותה בכזו נאמנות. לנו הצופים קל יותר להסתכל על הלהקה כמכלול ולשכוח שעסקינן באריג שמורכב מאינדיבידואלים שמקדישים את חייהם לאמנות שלהם, ממקום אלטרואיסטי טהור וכן.
"אני מאוד נהנית להופיע", מודה טורנפו. "אני אוהבת את העובדה שעל הבמה רואים הכל. אני מבינה שאין טעם לנסות להיות משהו שאני לא. רק ברגעים האלה כשאני נמצאת במקום כל כך חשוף אני מאפשרת לעצמי להיות אני, בלי תחושת חרטה. אני רוקדת שנה שנייה בלהקת המחול אנסמבל בת שבע. לפני כחודשיים התחלנו תהליך יצירה חדש ומעורר השראה עם בובי ג'ין סמית' ואור שרייבר. העבודה בסטודיו יחד עם בובי ואור הציתה בי מחדש את התשוקה לפיזיות ואת ההנאה שמגיעה מלהיות ברגע. בעבודה הזו אנחנו תשעה רקדנים ומוזיקאי אחד. זה מרגיש מאוד אינטימי אחרי שמתרגלים להופיע יחד עם עוד 18 רקדנים. ביצירה תלוי מסך באמצע הבמה שיוצר הפרדה בין קדמת הבמה למאחורי הקלעים. לאורך היצירה אנחנו בודקים את הגבולות בין מה שגלוי לעיניי הקהל לבין מה שחבוי, למה שמתרחש במחשבות שלנו ומה שבא לידי ביטוי בתנועה, אנחנו רוקמים ופורמים קשרים של תשוקה.
"ההיגיון של היצירה נובע מהתהליך הרגשי שאנחנו הדמויות עוברות וכל מפגש בינינו הוא אחר", היא ממשיכה להתלהב. "אני מתרגשת לפני כל הרצה של העבודה הזו, מהתשישות הפיזית ומסערת הרגשות שעתידים לבוא. למדתי מבובי ואור איך להצליח להביא לריקוד את החוויות שאני חווה ביום יום ואת הזיכרונות שיש לי מהחיים הפרטיים שלי. הפיזיות של הגוף עוזרת לי להבין את הרגשות בצורה ברורה יותר וכך אני מצליחה להיות יותר ברגע גם כשאני במאמץ פיזי. היכולת של גוף האדם לבטא רגשות שונים דרך איכויות פיזיות שונות מרתקת אותי. בגלל זה אני משקיעה הרבה מאמץ בפיתוח הטכניקה שלי, בשכלול יכולות פיזיות ובפיתוח איכויות תנועה חדשות. חשוב לי לא פחות לפתח את העולם הרגשי שלי ולהצליח לתקשר אותו החוצה דרך הגוף. בהופעה הזו אני מרגישה שייכת ונוכחת. בגלל זה אני כל כך נהנית להופיע איתה".
>> "פוגה ארגמן", סוזן דלל ת"א; שני, 21 במרץ | 18:30 / 21:00 // שלישי, 22 במרץ | 18:30 / 21:00 // רביעי, 23 במרץ | 18:30 / 21:00 // פרטים וכרטיסים כאן