"אני לא חלק מהחברה הישראלית הלבנה"

"אני זוכרת את רימון העשן הראשון. את רימון ההלם הראשון. זוכרת איך התחלתי לדמוע, וברקע פרשים רצים והולמים בנו. זה היה אבסורד, זה היה סוריאליסטי ברמות. אתה חושב לעצמך 'אשכרה זה מה שקורה לי? זה הסיוט שלי'".

קסה גטו (27), סטודנטית לתואר שני במגדר ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, הייתה אחת מארבעת דוברי מחאת יוצאי אתיופיה בשנה שעברה.

חשבת שזה מה שעלול לקרות?
"בחיים לא! נראה לך? בתור מה זה יקרה לי? בתור בחורה שבאה להפגנה עם שני תפוזים בתיק, בקבוק מים וספר, או בתור אזרחית מן המניין שמילאה את כל חובותיה לחברה ואף מעבר לכך?".

המחאה, שפרצה בעקבות פרסום הסרטון שבו נראים שוטר יס"מ ומתנדב מכים את החייל דמאס פיקדה בחולון באפריל 2015, הוציאה לרחובות אלפים מבני העדה. המפגינים מחו על יחס המשטרה ורשויות השלטון ליוצאי אתיופיה, שלטענתם נגוע בגזענות ובאפליה. כמה ימים לאחר מכן, הפכה ההפגנה שנערכה בכיכר רבין בתל אביב למהומה אלימה, שבה נפצעו עשרות שוטרים ומפגינים.

לדבריה של גטו, בהפגנה אחרת בתל אביב, שנערכה כמה ימים לאחר מכן והייתה מצומצמת יותר, היא אפילו הוכתה בעצמה בידי השוטרים. "רק עכשיו אני חוזרת לאיתני. הייתי בתקופה ממש קשה בעקבות המחאה. לקחתי את זה באופן מאוד אישי ולא רציתי להמשיך להיות כאן. הייתי מאוד קרובה לאסוף את דבריי וללכת. גם הציעו לי משרה בחו"ל. אז חברים אמרו לי 'שמעי, זה לא שבחו"ל את תהיי לבנה, גם שם יש גזענות'. וזה נכון, אבל כאן המדינה שלי היא זו שעושה לי את זה, החברה שהשקעתי בה את כל מרצי וזמני".

צילום: שירי חבצלת

בצבא שירתה גטו כלוחמת בגדוד קרקל. בעקבות אירועי המחאה החליטה שהיא לא ממשיכה בשירות מילואים. "אלה היו תסריטים ממש קשים למי שהיה לוחם. אתה יודע, אמצעים לפיזור הפגנות. אתה מכיר את השימוש בהם רק בתור הצד החזק. בחיים לא חשבתי שיזרקו עליי רימון עשן ויפעילו עליי את הטקטיקות שאני בעצמי למדתי להפעיל כלוחמת בשטחים".

איך קרה שההפגנה הפכה לכזו אלימה?
"יש טקטיקה צבאית ידועה לסיום הפגנה. בעצם צריכים טריגר, אבל כוחות הביטחון לא יכולים ליצור אותו בעצמם. אז סוגרים על האנשים בצורה כזו שאין להם ברירה אלא להגיב באגרסיביות, כמו בעל חיים שמנסה לברוח כשהוא מרגיש שהוא לכוד. ואז יש עילה לפזר את ההפגנה בכל האמצעים האפשריים, כולל באלימות. מישהו שדוחקים אותו לפינה והוא מרגיש שהוא לא יכול לנשום, ואיתו 1,500 אנשים – אתה חושב שהוא יישאר שקט?"

זו באמת רק אשמת השוטרים שדחקו אתכם לפינה?
"ברור שזה טנגו. כשאני רואה שוטר, מבחינתי זה שוטר שמחשמל את האחים שלי ולא מישהו שמגן עליי בחוק. גם האחרים רואים מישהו ששואף להרע להם. זו סיטואציה של יחסי כוחות מאוד בעייתיים. אז היו את אלה שעלו למרפסת של העירייה וצעקו להמון. אוקיי, זה לא אמור לגרום לשוטרים לעלות ולהתחיל להכות אותם עם אלות. בטח לא להשתמש בזרנוקי מים וברימוני הלם ועשן, כאילו אנחנו אויבי המדינה. איזה אמצעים לפגוע בשוטרים היו לאנשים שם? האבסורד בסיטואציה הזו מוביל לקיצוניות".

את חושבת שהאלימות הזו חיבלה והזיקה למחאה?
"אני הייתי מאלו שבהתחלה לא רצו לצאת למחאה, כי הם פחדו שזה יהיה אלים. אז אני ואחותי, כאלה יפות נפש, אמרנו שנלך כדי לומר שהיו גם קולות של 'אנשי שלום' שבאו למחות באופן דמוקרטי ולא לעשות בלגן. באנו להגיד את מה שהיה על לבנו. היום אני חושבת שזה היה צריך להסלים פי עשר יותר מכיווננו, כי בעצם לא עשינו כלום. כל מה שהיה זה שסגרו עלינו, וניסינו לשרוד. אין מחאה לאורך כל ההיסטוריה האנושית שהצליחה בלי שהייתה מלווה באלימות. היינו חולפים לאנשים בראש אם האלימות הזו לא הייתה מתרחשת, וזו אפילו לא אלימות שאנחנו יצרנו. אז בעיניי זה לא חיבל. למרות שאם היית שואל אותי לפני המחאה, כלומר את קסה הקודמת, הייתי אומרת לך שאסור להשתמש באלימות, ושאלימות לא פותרת שום דבר וכל מיני בולשיטים כאלה. היום אני חושבת שאנחנו צריכים להיות הרבה יותר רדיקליים, כי התחושה היא שהמדינה לא נותנת לנו הגנה כמו שהיא נותנת לך, רק בגלל שאנחנו שחורים ואתה לבן. הסרטון עם החייל שקיבל מכות זה רק סימפטום לאופן שבו המנגנונים הממוסדים הלבנים מדכאים אותנו. המחאה הראתה לי בדיוק מה המקום שלי בתוך החברה הזאת".

ומה המקום הזה?
"כשאני רואה את הזהות הישראלית שלי מול הזהות השחורה שלי, והזהות השחורה שלי נמצאת תחת איום קיומי, אז לא מעניינת אותי הזהות הישראלית. מה מחבר ביני לבינך אם אתה בזמן המחאה יכולת להישאר אדיש ואני לא, כי יש סיכוי גבוה שגם את הילדים שלי יכו ויכניסו לכלא, ולנצח אנחנו נהיה החשוד המיידי? פעם הייתי אומרת שאנחנו חברה ישראלית אחת. אבל היום זה ברור לי – אני לא חלק מהחברה הישראלית הלבנה".

מאתיופיה קסה לא זוכרת דבר. היא הייתה בת ארבע וחצי כשעלתה ארצה עם משפחתה ב-1991. המשפחה, שהתגוררה בכפר בשם במבה, נחשבה למאוד מיוחסת – מצד אביה מדובר במשפחה של מלומדים, בעוד סבה מצד אמה היה גנרל בצבא של הקיסר היילה סלאסי. עם העלייה ארצה, ירדה המשפחה מכל נכסיה. "בדרך נס לא הגענו לאחד הגטאות. הרי בכל עיר יש את השכונה הזו שרוב התושבים בה הם אתיופים, שכונה שבגלגול הקודם בדרך כלל הייתה מעברה ושיכון של מזרחים. מה מצפים שיקרה כששמים בשכונה שהיא גם ככה חלשה, אוכלוסיה שאין לה אופציה לצאת ממנה? משדרים לאנשים שהם נחותים וכדאי שהם יהיו בחצר האחורית. אז אמא שלי הבינה מה יקרה אם ישימו אותנו בשכונה כזו, וסירבה". המשפחה הגיעה לשכונת קריית בן-גוריון בחולון, והייתה המשפחה האתיופית הראשונה שהתיישבה בה. "זה היה מאוד לא פשוט. אנשים היו עוברים לידנו ויורקים עלינו, או יורדים מהמדרכה כדי לא לעבור לידנו בכלל, או מקללים אותנו שזו לא הארץ שלנו. ראינו את הגזענות בתפארתה".

כמו מרבית הילדים האתיופים, גם קסה נשלחה ללמוד בבית ספר דתי, אך בהמשך העבירה אותה המשפחה לבית ספר חילוני. "כשעברתי היה לי פער עצום כי לפני כן למדתי רק תורה. המורה המליצה להעביר אותי לבית ספר לחינוך מיוחד וקבעה שאני מפגרת מבחינה קוגניטיבית והתפתחותית. תראה איך במקום להבין שנקודת הפתיחה שיצרו לי היא הבעיה, הפילו את הבעיה עליי". כשהייתה בכיתה ח' החליטה לוותר על השם המעוברת שניתן לה, רבקה, ולחזור לשמה המקורי.

למה החלטת לעשות את זה?
"אני חושבת שזה בדיוק התהליך שהקהילה עוברת היום. כל זמן שאני יודעת מי אני ומה השורשים שלי, אני יכולה לומר לחברה הישראלית בפרצוף את הטעויות שלה. לא ממקום מתקרבן אלא ממקום שתובע צדק ודין וחשבון. אחד הדברים הכי עצובים שהחברה הישראלית הלבנה הצליחה לעשות זה לשעבד את התודעה שלנו".

מה הכוונה?
"הסיפור עלינו הוא סיפור של הצלה. אבל אותי לא הצילו. ההורים שלי עלו לארץ כי זו הדרך שהם ראו לנגד עיניהם למימוש היותם יהודים. צריך לפרק את הנרטיב הידוע של 'הצלנו אתכם, הבאנו אתכם לארץ, עכשיו תגידו תודה'. אם אתה מקבל את הסיפור שלפיו הושיעו אותך, אתה נשאר במקום שמחליש אותך. אני לא צריכה להגיד תודה לאף אחד".

זה גם היה חלק מהמחאה?
"ההפגנות היו רק רובד אחד שהיה תגובה לדיכוי, והמטרה היא להשתחרר ממנו. עכשיו המחאה ממשיכה בדרכים אחרות. יש פרויקטים שנולדו תוך כדי המחאה".

אחד הפרויקטים הללו הוא מסע רגלי לירושלים שנועד להנציח את אלו שנפלו במהלך המסע הרגלי מאתיופיה לסודאן, בדרך לארץ ישראל. "בארץ קוראים להם נספים, אבל אני לא אוהבת את ההגדרה הזו. הם גיבורים". בשנה שעברה ארגנו קסה ואחותה מסע שכזה באופן יחסית ספונטני. "הפעם אנחנו עמלים על כך שזה יהיה הרבה יותר רציני. הכוונה היא להפוך את זה לאירוע קבוע כל שנה, שיתקיים שלושה ימים לפני יום ירושלים". השנה המסע יתקיים ב-1 ביוני, וישתתפו בו גם חברי כנסת.

"אני חושבת ששינוי אמיתי יכול לקרות רק מתוך חוסן פנימי של הקהילה, וזה לא יקרה אם רק נפגין כל הזמן. אני לא רוצה ליצור משהו מנגד, אלא באה לספר סיפור שיש לו מקום במורשת של החברה הישראלית. זה יכול לקרות רק מתוך דיאלוג עם החברה הישראלית הלבנה. החברה הלבנה צריכה להתחיל לשאול איך כל כך הרבה נערים אתיופים נכנסים לכלא, ואיך אחוז ההתאבדויות אצלנו כל כך גבוה. אי אפשר להגיד שזו מן קבוצה כזו של אנשים שכנראה לא יודעים להשתלב. זה בולשיט. הסיטואציה של הקהילה האתיופית אמורה להדיר שינה מעיניך בדיוק כמו שהיא מדירה שינה מעיניי".