אנס בדרך שלך: המחאה העולמית נגד תרבות האונס מגיעה לישראל

מתי בפעם האחרונה שמעתן שיר שגרם לכן לצאת מהבית ולהפגין ברחובות? תנועת מחאה עולמית נגד תרבות האונס והאשמת הקורבן סוחפת בימים אלה את העולם, והיא מגיעה מקבוצת תיאטרון בצ'ילה, ששיר שביצעה הפך לתופעה ויראלית. "האנס הוא אתה", הן שרות, צועקות, "אלו השוטרים / אלו השופטים / המדינה / הנשיא והממשלה […] והאשמה לא הייתה שלי, לא איפה הייתי ולא מה לבשתי!".

קבוצת התיאטרון הפמיניסטית Lastesis מצ'ילה כתבו את "אנס בדרך שלך" (Un Violador en Tu Camino) עוד לפני גלי המחאה האחרונים במשבר המתמשך בצ'ילה. כשהן ביצעו את השיר/פרפורמנס בהפגנה בעיר שלהן הוא הפך לוויראלי, בעיקר בזכות המסר החד משמעי והבלתי מתפשר שלו: אנחנו מסרבות להמשיך להרגיש אשמות על פשע שנעשה לנו, ואף אחת לא "מבקשת את זה". בהופעה הקצרה, שמבוצעת בא-קפלה מלווה בתוף או רקיעות רגליים, בעיניים מכוסות בד שחור ובתנועות ריקוד חדות, אומרות הנשים באופן חד משמעי: המערכת מפקירה אותנו וזה חייב להפסיק. הקריאה הדחופה לשינוי הדהדה אצל פמיניסטיות ברחבי העולם, שביצעו את יצירת המחאה ברחובות מקסיקו, צרפת, ספרד, אנגליה, קולומביה, ובחמישי ובשישי הקרובים גם אצלנו, בירושלים ובתל אביב בהתאמה.

כמובן שלא צריך להרחיק עד צ'ילה כדי להבין במה עוסקת המחאה – התמיכה התקשורתית והחברתית ב"בני טובים" לכאורה, חוסר סולידריות עם נפגעות ונפגעים, אונס קבוצתי של נערות וילדות, סגירת תיקים של עבירות מין בגלל "חוסר עניין לציבור", רצח של נשים וילדיהן על ידי בעלים מתעללים, והרשימה ממשיכה וממשיכה.

מי שמביאה את המחאה לתל אביב היא דיאנה בארון. בארון, עורכת דין לענייני עבודה, מארגנת באופן עצמאי את ההפגנה, בתמיכת חברות בקבוצה "גם אני פמיניסטית בלי חוש הומור". זו ההפגנה הראשונה שהיא מארגנת. כשראתה את הווידיאו לראשונה, היא מספרת, "הייתה לי צמרמורת. זה היה כל כך עוצמתי. אני רואה חברות שלי ברחבי העולם עושות את זה, ולנו לא חסרה התופעה הזו בארץ. רציתי שנביע סולידריות עם מה שנשים באמריקה הלטינית ובצ'ילה עוברות. בגלל זה נבצע את השיר גם בספרדית. המחאה התחילה באמריקה הלטינית ואנחנו רוצות לכבד את המקור של זה".

כחלק מהכוריאוגרפיה, הרוקדות מפנות אצבע מאשימה. זו סצינה משמעותית מאוד, מכיוון שהיא מפנה את המקור של הבעיה החוצה, במקום פנימה: הנשים המבצעות כאילו אומרות "זו לא אשמתך" לכל אישה שאי פעם אמרו לה שהיא "לא הייתה צריכה לצאת ככה מהבית". באות ההפגנה מוזמנות ללמוד את המילים והתנועות בבית, בעברית ובספרדית. עם זאת, גם מי שלא רוצה לרקוד ורק להביע תמיכה מוזמנת לבוא. "נתכנס ברחבת הסינמטק ונעשה שם חזרה, משם נצעד לרחבת בתי המשפט, ושם נבצע את ההופעה שוב". המיקום אינו מקרי, ונועד להצביע על הבעיה המערכתית של מערכת המשפט, המשטרה וכל הרשויות שאמורות להגן על נשים, אבל בפועל מזניחות אותן.

"אנחנו עושות היסטוריה: זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של העולם שבה נשים שרות את אותו שיר המחאה כדי לתמוך אחת בשנייה. אני מקווה שזו תהיה הפעם הראשונה מני רבות שאנחנו הנשים, ככוח מאוחד גלובלי, נצא ונשיר ביחד", אומרת דבורה יעקובובסקי , מארגנת ההפגנה בירושלים, צ'יליאנית שעשתה עליה וגרה בישראל בשבע השנים האחרונות. היא פרפורמרית וזמרת, וביקרה בצ'ילה ממש לאחרונה.

"דיברתי עם הרבה אנשים וראיתי את המצב מבפנים. מה שקורה שם עצום: זה שינוי ענק, ולצערנו כל השינויים תלויים בתהליכים קשים. אחרי 30 שנה של דמוקרטיה מזויפת במדינה אחרי הדיקטטורה, לאנשים נמאס. הם מתעוררים באופן קולקטיבי ענק, שמעורר השראה באנשים ברחבי העולם. אנשים לא מוכנים להתפשר יותר, חוסר הצדק הפך לגדול מדי. זה חלק ממאבק גדול על הבדלי המעמדות, חינוך, בריאות, פנסיה. לאנשים אין פחד להשתמש בקולות שלהם ולדרוש את הזכויות שלהם, ואחת מהקבוצות האלו היא הנשים, חלק חשוב בחברה שסובל כל כך הרבה זמן. המספרים של הפמיסייד (רצח נשים) גבוהים מדי. שום דבר לא קורה, ואנחנו צריכות למחות על זה בשביל האחיות שלנו, החברות שלנו. בפעם הראשונה דורות שונים של נשים, לא רק נשים צעירות, יוצאות לרחוב ומספרות על מה שקרה להן".

הכוח של הפרפורמנס, בעיני יעקובובסקי, הוא בקולקטיביות. "מה שקורה עם השיר הוא כמו גירוש שדים. זו חוויה קטרתית קולקטיבית ומרפאת. בגלל זה חשוב שנעשה את זה גם פה. הרעיון שלי היה לעשות את זה בערבית, ספרדית ועברית. בינתיים לא הצלחתי לצערי למצוא אקטיביסטית פלסטינית שתתרגם לערבית, אבל אני רוצה לנסות ולייצג את הקול של כל הנשים בארץ. זה לא על דת או על צבע העור שלנו, זה הרבה יותר עמוק: הקשרים בין נשים הרבה יותר עמוקים. מקווה שבהמשך נשיר על דברים יותר יפים וטובים, לחגוג, ולא רק לצאת נגד דיכוי".

לפי הסטטיסטיקות של הרשת הצ'יליאנית הארצית לאלימות נגד נשים (כפי שתורגמו על ידי הגרדיאן), בצ'ילה מדווחים מדי יום 42 מקרים של התעללות מינית, כשניים בכל שעה. בסך הכל 15,330 מקרי אונס דווחו לרשויות. לשם השוואה, לפי דו"ח המרכז לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, בשנת 2018 דווחו בישראל 6220 תיקי עבירות מין והטרדה מינית.

"יש הרבה סרטונים של מחאות באמריקה הלטינית בשנים האחרונות, מהמחאה בארגנטינה בנושא ההפלות למשל", אומרת בארון. "השטח מבעבע, אבל משהו באמנות וביצירה הזו, של הקבוצה הצ'יליאנית, פונה לקהל רחב יותר ומעודד אותו להצטרף ולקחת חלק. כשרואים סרטון מהפגנה זה יכול לצבוט לך בלב, אבל כשהן מכניסות אקט אומנותי, זה פונה לקהל הרחב ונותן לו משהו שהוא יכול לעשות בעצמו. זה קצת כמו הצ'אלנג'ים שרואים בטיק-טוק למשל. זה הופך לוויראלי כי זה רצף תנועות שכולם יכולים לעשות. זה מגניב וכיפי. לפני שארגנתי את אירוע השירה חשבתי שאולי אפשר לארגן צ'אלנג': אבל זה אולי השלב הבא. קודם כל צריך יותר להראות שיש בארץ הרבה נשים שרוצות להירתם לזה. להראות שאנחנו הרבה. להבין שאת לא לבד".

ירושלים, כיכר ציון, חמישי (19.12) 19:00; תל אביב, רחבת הסינמטק, שישי (20.12) 12:00