אוגוסט וקסמו

*
הצרפתי המבוגר הביט באשתו הצרפתיה, הביט בבנו הצרפתי, בשני אורחיו הצרפתים שישבו לידו בשולחן בית הקפה, כיחכח בגרונו ואמר בצרפתית: "אני כבר שנתיים בישראל, והגעתי למסקנה מה הבעיה פה בקיץ."
"כן," אמר אחד מאורחיו בציפיה.
"זה לא החום, זה הלחות."
הוא נשען לאחור וחיכה ששומעיו יעכלו לאיטם את הפצצה האינטלקטואלית שהונחתה עליהם. בנו הביט בו בהערצה.
"לא החום…?" תמה אחד מאורחיו.
"לא לא לא," אמר השני, "הוא אומר שזה הלחות."
שניהם השתתקו וחשבו על זה (עד שאחד מהם נד בראשו, סוף סוף מבין את חומרת הבעיה, ואמר בקול רם שהידהד בכל רחבי הלילה של בוגרשוב: "או לה לה!")

*
וילת הקיץ של הקיסר טיבריוס אוגוסטוס, באי קאפרי (הייתי יכול לעשות מזה שיעור הסטוריה, אבל עזבו, גלגלו את המשפט הזה על לשונכם: "וילת הקיץ של הקיסר טיבריוס אוגוסטוס, באי קאפרי". זה כמו מזגן)

*
היא הזיעה כמוני, אבל אני הייתי באופסלה והיא היתה בטנג'יר, אז ידעתי שהיא אוהבת אותי. או שהתחילו אצלה תסמיני גיל המעבר (האנס ריטר, סופר גרמני שחי שנים רבות בשוודיה, ומת לפני כמה שנים בגיל 82, כאשר נפל מסולם גבוה בחנות איקאה. לא ברור מה הוא חיפש שם, במדפים הגבוהים, ולמה בחור בגילו לא ביקש עזרה מאחד המוכרים, אבל אם כבר למות בשוודיה, אני אומר)

*
הנערה בבגד הים הצהוב / רציתי לאונן אבל היו יותר מדי אנשים (משורר רגיש בהתקף של כנות. אבל הוא לא פרסם את השיר הזה; איך שראה אותו כתוב על המסך, מיד מחק וכתב אחר במקומו: "הנערה בבגד הים הצהוב / מפחדת שמישהו יטריד אותה מינית", והעלה לפייסבוק ומיד זכה במאות לייקים והתרווח לאחור ואמר לעצמו, וואי, כמעט. איזה מזל. ובעוד הוא עונה בענווה לכל הנשים ששיבחו את שירו, פתח עמוד אינקוגניטו בכרום, ומשם ההמשך ידוע)

*
אהרון לימד אותנו לדוג עם בצלים של רקפות. שהיו אמנם פרחים מוגנים, אבל הוא גידל אותן אצלו בגינה במיוחד בשביל זה. עוקרים את הרקפת מהאדמה, פוצעים את הבצל שלה, וזורקים אותו לים. הדגים מתמסטלים מזה ועולים לפני המים, צפים המומים, ואז אתה גורף אותם עם רשת ומביא להם בראש עם קרש. יום אחד תפס אותנו דייג ערבי מיפו ואמר לנו שהים לא סולח למי שמתעלל בדגים סתם. כולנו צחקנו עליו אבל אני חשבתי שאולי הוא מחובר למשהו עמוק שאנחנו לא מבינים, וזה לא בסדר. ואז, בקיץ, ירו בו שוטרים בפשיטה על סוחרי סמים בעג'מי, והוא מת. אז חשבתי שוב: בעצם, זה בסדר (אבי הדייג)

*
בקיץ ההוא נסעתי לניו יורק והיה חם מאוד וכל יום אחר הצהריים הייתי מגיע לפארק ויושב על שפת האגם, ליד קיוסק של אלכוהול, וקורא ספרים שקניתי בבארנס אנד נובל בבברודווי פינת 82. ויום אחד הבחור מהקיוסק אמר: "אתה אוהב ברבן, נכון?"
והוא צדק, כי כל יום לפני שהתיישבתי לקרוא הייתי מזמין "בונה תנורים", שזה שוט של ברבן עם בירה בצד, אם כי יותר משאהבתי ברבן שתיתי את זה לזכרו של של יורם קניוק שנפטר שנה קודם, ולזכר סיפורו הנפלא "שלושה עשר בוני תנורים",
ואז הבחור אמר: "למה שלא תנסה משהו? אם לא תאהב את זה – עלי."
שלף בקבוק של "מייקרס מארק" מנטה, שזה ברבן מיוחד שמייקרס מוציאים פעם בכמה שנים, ולפני שיכולתי לעצור אותו מזג לי מנה לתוך כוס מלאה בקרח כתוש. תוך שניה כל הדבר הזה הפך להיות מיץ-וויסקי. לא היה נעים לי להגיד לו שלא מתייחסים ככה למייקרס מארק, או לאלכוהול בכלל, ולא מציעים דבר כזה למישהו שכל יום מזמין "בונה תנורים", אז לקחתי לגימה רק בשביל להיות מנומס והדבר הזה היה כל כך קרררר ששכחתי שאוגוסט, והתיישבתי לקרוא על גדת האגם, ומבלי לשים לב לקחתי לגימה שניה ושלישית, ורק ברביעית שמתי לב שאני בגן עדן והמיץ-וויסקי הזה היה הדבר הכי טוב ששתיתי אי פעם, והרמתי את ראשי מהספר כדי להודות לבחור על הקסם המופלא שעשה אבל באותו הרגע ממש השמיים הפכו אפורים, ורוח החלה לנשב בעלים הצהובים אדומים חומים והסתיו הגיע, וידעתי שאין צורך לומר מלה. הקיץ תם. משהו חדש מתחיל (זכרונות מאוגוסט אחר)