גאולה דרך הסירים

מה אני עושה כשמשעמם לי? אני חושב על אוכל. אני אוכל. מה אני עושה כשמשעמם לי? אני חושב על מה שאכלתי ועל מה שאני עתיד לאכול. מה אני עושה כשמשעמם לי? אני צופה בתוכניות אוכל. אני בוהה בתמונות של אוכל באינסטגרם. הנה עוגת שוקולד פוטוגנית. מעניין מאוד! מה אני עושה כשמשעמם לי? אני מכניס דברים לפה ומוציא אותם מהתחת. כמו סוס. כמו קוף שימפנזה. ההשוואה הזאת לא מחמיאה לאף אחד. המין האנושי סבור בטעות כי הוא עליון על בעלי החיים. אבל התודעה לא שיחררה אותנו מהצרכים. הסוס והקוף אוכלים כדי להתקיים ולשרוד. זו פעולה שמסמלת את הבסיסי והחייתי ביותר.

מה יותר פרימיטיבי: לאכול או להתעסק כל הזמן באוכל? לתקוע שווארמה או לחשוב על עצמי תוקע שווארמה? העיסוק באוכל הפך להיות דחף בפני עצמו. הוא מתקיים בנפרד מהפעולה המקורית. אנשים מצלמים אוכל אבל לא אוכלים; צופים בתוכניות בישול אבל לא מבשלים. הם עסוקים כל חייהם בהדחקת עובדת היותם בני מוות, אבל מהו אוכל אם לא תזכורת מתמדת לכך שאנחנו בסך הכל בשר ודם. קופים עם יותר מדי זמן פנוי. ככל שהפערים הכלכליים בין המעמדות יחריפו, יישארו רק הדימויים של מימוש התשוקה והעונג. תחלמו על אוכל כדי שייעלמו כל החלומות האחרים. איך קוראים להסחת הדעת המושלמת מבעיות העולם הזה? סנדביץ׳. אנשים מצלמים אוכל כדי להנציח את היצר הבראשיתי. את הרגע שבו הם נגעו במשהו ״אמיתי״, בעידן שבו הממשיות חומקת או שייכת למישהו אחר. העולם מתקדם אל הנקודה הסינגולרית; אל עבר היום שבו הטכנולוגיה תגאל את האדם מן המוות ומן הגשמיות. ועדיין, תמיד יישאר האוכל כתזכורת למה שיכולנו להיות – שבעים ומאושרים. עתידות: רובוט ינצח בעונה ה־64 של ״מאסטר שף״.

השקר הכי גדול בתוכניות ריאליטי בישול פופולריות מהסוג של ״מאסטר שף״ ו״משחקי השף״ הוא שהמשתתפים בתוכניות האלה מבשלים בעצם את סיפורי החיים שלהם. אנשים לא מבשלים את עצמם, כי העצמי הוא לא טעים. תוכניות ריאליטי הבישול מבליטות את הסובלים ואת הפצועים. את צאצאיהם של הגוססים ושל המתים; את חסרי המזל שלא מצאו את דרכם בעולם. הם משמשים חומר טוב כי בסוף התהליך מחכה להם ישועה. כמו אותו נרקומן לשעבר שזכה בעונה השנייה של ״מאסטר שף״. גאולה דרך סירים של קציצות ברוטב. כשהחלכאים והנדכאים מגיעים לתוכניות הללו, עומדים מול שופטים שאומנו לזנק על המלודרמה האנושית כמו טיגריסים, הם לא עסוקים במה שישנו, כי מה שישנו הוא רק אופציה למה שיכול להיות. ״הסיפור העצוב״ אינו מתקיים בתוך הצלחת כי אז האוכל היה מלוח יתר על המידה מרוב דמעות. אנשים עצובים, למודי סבל וטרגדיה, לא מכינים אוכל טעים. אין להם פנאי רגשי לזה. ל״מאסטר שף״ ול״משחקי השף״ מגיעים מתמודדים שהפנימו את חוקי הריאליטי והטלוויזיה הרגשית: הדמעה פותחת את הדלת ומאפשרת שינוי. בהיררכיה הכלכלית המתפוררת של תקופתנו, כמעט אף אחד לא מרוצה מהחיים עצמם. אוכל הוא עוד דרך להביע את חוסר שביעות הרצון. המתמודד בריאליטי הבישול בעצם מכריז – אני יודע לבשל. אני ראוי לחיים הטובים. הרבה יותר טובים ממה שיש לי עכשיו. בגלל זה, יותר ויותר מתמודדים בתוכניות האלה מכינים מנות מקושטות ומקושקשות, עם פרחים אכילים, צילחוּת מהודר, חומרי גלם עם רמזים מולקולריים, הגשה כאילו־אקסקלוסיבית. הם היו רוצים לראות את עצמם ככאלה. בתור שמן כמהין ולא בתור נוזל טחינה. נובורישים פושטי יד. מהעבר השני, יש את המתמודדים שמכינים ״אוכל של בית״. איזה בית? האם זה הבית הישראלי עם המינוס הענק בבנק? עם המשכנתה? הילדים שהלכו לצבא? החרדה המתמשכת? בבית כזה אין כסף למצרכי מותרות, ובריאליטי הבישול – ל״אוכל של בית״ תמיד יהיה ניחוח אותנטי, אבל זה אף פעם לא יהיה טוב מספיק (עבור השופט המתנשא). הבשלן שואף לנסוק אל מעבר לבית הישראלי. לא ברור לאן. קדימה. אל מקום ללא אבקת מרק.

בערוץ 1 משודרת עכשיו התוכנית ״בואו לאכול איתי״ – חמישה בשלנים נפגשים במשך שבוע לחמש ארוחות ערב חגיגיות. בכל יום אחד המשתתפים מבשל ארוחה לארבעת האחרים. לא עובר פרק שבו מתמודד לא מכריז על עצמו כבשלן ״מדהים״ וכמארח ״מדהים״ שלא היה כמותו בכל המדינה. ואז הוא מגיש לשולחן דג שהוצא מהמקפיא, הוטבע בבקבוק שמן חמניות, נאפה יתר על המידה בתנור בתבנית אלומיניום חד פעמית והוגש בכלי פלסטיק. באחד הפרקים האחרונים, אחת המשתתפות, פנינה רמון, האקסית המיתולוגית, טענה שהיא חובבת בישול בריא וטבעוני. מיד אחר כך היא הגישה לשולחן פרוסות כבד אווז ופילה עגל חלב ודיברה על הקשר שלה עם יצחק רבין. זה היה כל כך יפה ומזויף. הכוח שיש באוכל הוא לא לייצג את האני האמיתי שלך אלא דווקא את הפער הנורא בין מה שאתה חושב שאתה לבין מה שאתה באמת. אוכל חושף את כל מה שאנחנו מנסים להסתיר מעצמנו. את היומרנות ואת חוסר היכולת. את מה שחסום בפנינו. המתמודד שמצהיר שיש לו ״יותר כישרון מלכל אחד אחר״ (ומכין רולדת סלמון יבשה). יונתן רושפלד שצווח בפרומואים של ״מאסטר שף״ – ״אני גאון!״. הוא לא גאון. הוא היה רוצה להיות גאון. כולם רוצים להיות גאונים. אין גאונים בטלוויזיה. גם אין נחמה ואין עתיד. יש את מה שיש וזה מה יש.