כן, אני תל אביבית והתאהבתי בגינדיש. תתמודדו

אחרי עשור שבנתה לעצמה תדמית תל אביבית למהדרין, עברה עדי עוז עם משפחתה הצעירה לפרויקט הכי לא תל אביבי שיש. אולי זה הדירות הגדולות והחדשות, אולי זה האווירה, ואולי רחמנא ליצלן הקהילתיות - אבל עכשיו היא רק מעבירה את יום העבודה מחכה להגיד לנהג המונית "קח אותי הביתה, לTLV FASHION MALL" 

גינדי TLV
גינדי TLV
4 בינואר 2018

"מה יש לך לחפש שם?" זאת התגובה שאני מקבלת כמעט מכל מי ששומע שעברנו. "זה זול, יחסית…" אני מגמגמת, לא יודעת אם אני יותר מרוצה מזה שבעיני התל אביבי הממוצע אני לא עשויה מהחומרים של גינדי, או יותר מתפדחת מזה שאני שם. כך או כך את העובדה הזו אי אפשר יותר להסתיר – עברתי לגינדי. גינדי TLV בשבילכם. גינדיש בשבילי. הש' מרככת לי את המכה.

>> כל הפרטים על קאנטרי החשמונאים 

רק לפני שנה עוד הייתי חזק בהתנשאות. אז הגיע אליי טופס השיבוץ של הילד לטרום חובה עם אפשרות להירשם לאשכול החדש בגינדי. "גינדי? נראה לכם?!" הגזענית התל אביבית שבי חשבה מיד על הקיטורים של גיסתי מפתח תקווה. בעיקר התלונות על יום הולדת בכל סופ"ש כי ככה זה בפרברים: כל ילד בכל גיל מטריח את כל ילדי הגן לחגיגת יום הולדת פרטית שכוללת מפעיל וכמובן עוגת בצק סוכר בצורת אנה ואלזה. לא כמו אצלנו בלב העיר, מקום שבו ההורים הרבה יותר מדי מתנשאים (או מרוששים?) בשביל לשלם לבד על מפעיל לילדי כל הגן. בדמיוני המגדלים של גינדי התמלאו בילדי פריפריה שהגיעו עם סטנדרטים מוגזמים. אבל כל זה נשאר זיכרון רחוק. עכשיו אני בפתח תקווה של תל אביב. אני בגינדיש.

מהמרפסת של גינדיש. (צילום: עדי עוז)
מהמרפסת של גינדיש. (צילום: עדי עוז)

אל תשפטו אותי. שלושה בנים זכרים פלוס בנזוג פלוס מיליון צעצועים גרמו לנו לחפש מפלט מדירת 3.5 החדרים שלנו ברחוב אוליפנט השקט, בואכה לינקולן. רצינו להישאר בשכונה. כל דירת 5-4 חדרים שראינו גירדה את ה-13,000 מלמעלה. לרוב הרבה יותר מלמעלה. על חניה אין מה לדבר. ואם מדברים המחיר שוב קופץ. פתאום הבנו שגינדי הוא הדיור בר השגה של לב העיר, או כמו שהקטן שלי אומר: "אנחנו גרים בקניון!!!!" "מ-ע-ל לקניון. מ-ע-ל!" אני מתקנת נואשות . "כן כן! בקניון!!!" הוא צווח.

בהתחלה, מתנשאים-פתטיים שכמונו, הלכנו לראות את הדירה כדי לפסול. כדי לסמן וי שבדקנו. בכניסה למתחם התברר שצדקנו: אנחנו באמת בפתח תקווה. או אולי בחדרה? ראשון לציון? מודיעין? שכונת עבר הירקון? מבחוץ, כל בניין בגינדיש גנרי כשכנו ונראה משוכפל ומשועתק מכל שכונה גנרית בישראל הגנרית (כבר קרה שעליתי מהחניון הביתה ורק אחרי ארבעה ניסיונות להכניס את המפתח, טלפון זועם לבן הזוג שיפתח לי מבפנים וכמעט התמוטטות עצבים הבנתי שאני בבניין הלא נכון). כשנכנסנו גילינו לובי צבוע שחור, קירות מעוטרים בברזלי זהב שמזכירים אנדרטה לניצולי השואה והתקומה, דלפק עם שומר אדיש וטביעות רגליים מאובקות של פועלים על הרצפה.

לא ברור מה שבר אותנו: העובדה שהגענו לחלום הרטוב של הבורגנות – חמישה חדרים! שלושה חדרי שירותים! שני חדרי אמבטיה! מרפסת! מעלית! חניה! יש אפילו ונטה בילט אין במטבח, הו כן! – או הנוף המטורף של כל העיר מהקומה ה-13. מקרליבך ועד הים, מקריית הממשלה ועד בת ים. ובתווך: רידיניג, הילטון, בניין העיריה, הבימה, נווה צדק – הנוף הבהיר היטב שבצד הזה של המתחם אנחנו בגינדיש תל אביב, בניגוד לגינדיש פתח תקווה, הלוא הוא החלק של הדירות שפונות אל המתחם. בשפת הגינדיש קוראים לזה "הפארק" ומתכוונים לרחבה הפנימית שבין הבניינים, שם זרוקים קצת דשא וכמה מתקני שעשועים שחלקם עוד לא שמישים ומאחוריהם – אתר הבנייה העצום שבו נבנים כרגע שני מגדלי ענק מטורפים ובהמשך יבנו בו עוד שניים.

"קצת דשא וכמה מתקני שעשועים עוד לא שמישים". גינדי TLV
"קצת דשא וכמה מתקני שעשועים עוד לא שמישים". גינדי TLV

1,400 משפחות יצטרפו שם ליותר מ-700 דירות שבנויות כרגע בעשרת הבניינים במתחם. מתוכן אוכלסו כבר 550 דירות, והמספר גדל בכל יום. בכל רגע נתון נמצאת פה משאית הובלות שפורקת מצטרפים חדשים לקהילה.

וזו אכן קהילה. אנשים אומרים שלום אחד לשני במעלית, בכניסה לבניין וברחוב הפנימי. בימים הראשונים שלנו בדירה חיכה לנו בקבוק יין עם ציור מושקע של ילד שבירך אותנו לשלום, מתנה מהשכנים. "באמת הגענו לפריפריה" מלמלנו המומים, לא יודעים איך להגיב למחווה, לא יודעים מה קרה לניכור התל אביבי המקובל, זה שמסתפק בהנהון ראש מנומס בין שכנים.

עדות נוספת לקהילתיות פה היא שלוש (!) קבוצות הווטסאפ השונות שכבר עובדות במרץ: קבוצת "דיירי ושוכרי גינדי TLV" – שם בעיקר מלכלכים על חברת הניהול, קבוצת "השוכרים של גינדי" עם וייב של שכונה שבה פעילים בעיקר אנשי דירות השותפים ומספקים תחושה שעוד רגע נוזמן כולנו לאורגיה בפנטהאוז, וקבוצת "חניון TLV" ששם ברוח הסולידריות אנשים משתפים זה את זה במידע על חניות פנויות בחניון לטובת מי שזקוק. בין לבין פורחים שם המאכערים שמציעים התקנות של טיימרים לדוד או תיווך של דירות להשכרה.

"חיכה לנו בקבוק יין עם ציור מושקע של ילד שברך אותנו לשלום, מתנה מהשכנים" (צילום: עדי עוז)
"חיכה לנו בקבוק יין עם ציור מושקע של ילד שברך אותנו לשלום, מתנה מהשכנים" (צילום: עדי עוז)

ביציאה מהבניין, בעודי חולפת בגינדיש פתח תקווה בדרך אל המונית שמחכה לי (עדין לא הצלחתי להביא את עצמי למצב שבו אני שומרת את היעד: "TLV fashion mall" כ"בית") אני פוגשת בכל יום עוד פרצוף מוכר שעבר למתחם. גם סלב מבצבצים פה ושם. הנה רושפלד, ושם זאת לא רוני דואני?

רק 200 מטר מפרידים בין ביתי הקודם ברחוב אוליפנט למתחמי הנוכחי, אבל הגעתי לעולם אחר לגמרי. הימים הראשונים עברו עלי בדפיקות לב מואצות. באוליפנט היו לי עץ שסק בחלון, תצפית נוחה על חדר העבודה של גל אוחובסקי ואיתן פוקס ושקט של קיבוץ. עכשיו אני בלב הפועם של הפאקינג סיטי. העיר כולה נוכחת אצלי בסלון כמו קיר רביעי. בסופ"ש קרליבך רועש כפלורנטין. באסים, טראנסים, צפצופים. בשבת בבוקר קולות השבורים מהלילה שמחפשים נשנוש להרגיע את המאנץ' עולים עד למרפסת. השילוב של גגות תל אביב עם רעש המבלים מכניס אותי לחרדה. גם המבט עד הים מדגיש פתאום עד כמה תל אביב קטנה. כמו אי פצפון של שפיות שנדמה שעומד לשקוע כל רגע בצונאמי שהוא המזרח התיכון, שהוא החיים עצמם. אולי בגלל זה כולם לוקחים ציפרלקס? אולי עץ השסק באוליפנט החזיק אותי בשפיות ורק עכשיו אני מיישרת קו עם העולם? הבנזוג טוען שזה יעבור. שאתרגל. שאוכל לנשום עמוק כמו פעם גם במרפסת בקומה ה-13, גם עם הרעש שעולה לכאן מה"פישר והפיינשמייקר", שאני זוכרת עדיין כ"חתול והכלב".

הנוף מהקומה ה-13 (צילום: עדי עוז)
הנוף מהקומה ה-13 (צילום: עדי עוז)

בינתיים נהייתי סאקרית של שקיעות. הסטורי שלי הפך למצעד קלישאות: הנה העננים זזים. הנה השמש מבצבצבת. הנה רבע קשת. צר לי על עוקביי אבל אני לא מצליחה להפסיק.

בהתחלה היה נדמה שהשינוי מחלחל אליי באופן עמוק יותר מסטורי סופר-סחי. פתאום הסתכלתי במראה וראיתי עקרת בית מהפרברים. הבטן משתפלת, השיער נפול, הסטייליניג מיושן. כל הפאסדה התלאביבית-קולית-בלתי-מתאמצת שהתאמצתי מאוד להחזיק בעשור האחרון בעיר כאילו נשרה ממני אל מרצפות הדמוי-גרניט-פורצלן בדירת הקבלן הסטנדרטית של גינדי. כאילו התל אביביות שמורה בקפסולה רק בתוך קירות מטים לנפול שהתרחקו ממני. אבל באיזשהו שלב התרגלתי. קל להתרגל לבורגנות נוחה, אבל גם היא חמקמקה: יום אחד האסלה התנתקה מהקיר, יום אחר הקיר התחיל לנזול, לילה אחד פתאום האור נדלק מעצמו. בקבוצת הוואטספ של הדיירים מספרים על ונטות שעובדות מעצמן בלי שהן מחוברות לחשמל, על מעייני ביוב שנובעים מהקיר. אל הדירה יש תנועה בלתי פוסקת של אנשי מקצוע שכמקובל לא מגיעים בשעה שנקבעה איתם ותמיד נעלמים כשצריך אותם. אבל זה יחסית בקטנה. הנוחות ממכרת. גם הידיעה שבכל רגע נתון שבו הילדים יעלו לי על העצבים אוכל למלמל שאני צריכה להביא משהו מהסופר פארם ואז לרדת בפיג'מה לקניון. למשש בגדים ב-COS, לשחות בקאנטרי, לעשות סיבוב דאווין ב"קפיטריה", המקום החדש והמדובר שאנשי קפה אירופה פתחו בכניסה לקניון. הכל קרוב, גדול וחדש בפתח תקווה של תל אביב. תכלס? הסתדרתי. לגמרי. רק למה, קיבינימיט, לא רשמתי את הילד לגן במתחם?! הרי עוגות בצק סוכר זה החיים עצמם.