היממה הראשונה שלי ברשימת הרווקים הלוהטים של טיים אאוט
מכפיות עם החתול, דרך פוזות על אסף הראל ועד פיזור אבק כוכבים בנילוס, איתי זיו יצא לרחובות העיר ופנטז שהוא רווק לוהט. רק חבל שמכל חלום מתעוררים בסוף
היום עבר די בעצלתיים. נמנמתי, עשיתי כפיות עם החתול ועברתי על הפרופילים של חבורת דרום קוריאניות מגניבה מפינטרסט. הרגיש טיפה כמו יום הולדת, כאילו האוויר קצת יותר צפוף מהרגיל, אבל אולי זה מפני שנהיה פתאום חם. בלילה כבר הלכתי לנילוס לפזר קצת גלורי. ברגע שאני מגיע לשם ב־20:40 – והכל כבר מלא, כן? – אני רואה את הצלם של הפרויקט. אמרתי לו: "מיי פריינד, ביקשתי ממך שמה שלא יהיה, שלא תיקח אותי מהצד הזה, אז למה דווקא, למה?".
>>הרווקים הלוהטים לשנת 2018
>>הרווקות הכי לוהטות בתל אביב
אבל הוא לא זכר אותי, או ככה לפחות הוא טען השמוק. בכל מקרה, תחושת יום ההולדת החריפה, עד שהפכה למשהו קצת אחר. לְמה? קשה להגיד. בגדול הרגשתי שבכל מפגש עם זוג עיניים אחרות משתקפת בהן התמונה מהגיליון. זה היה כמו בסרט מצויר, כשרואים באישונים של הדמות הנכלולית סמל של דולר מסתחרר, רק שפה ראו פרופיל של הצד הרע שלי. בסדר, כבר היו לי תמונות יותר גרועות, עדיין יצאתי שם די לוהט. בכל מקרה, כשזה הסתחרר באישון
של בת זה היה נחמד. הרגשתי כמו אדי מרפי ב"מגלה את אמריקה", כשהפמליה שלו הולכת לפניו ומסבירה לכל מי שבא לדבר איתו מיהו ומהו. אצלי התמונה היא שהסבירה.
"זה סחבי והוא אחד מ־50 הרווקים הלוהטים בעיר, עם פאקינג עדנה מזי"א". אבל כשזה קרה עם בן הרגשתי איזה חוסר נוחות, כאילו אותה פמליה לובשת גרבונים ופונפונים סגולים, ואני הבדיחה של המקום. טוב, ברור שהכל בראש שלי (טוב, לא הכל, עם הבנות זה אמיתי. באמת הייתה תכונה. התמונה עמדה בינינו, מה שנקרא). ואז עוצרת אותי מישהי, אפרופו תכונה, ואומרת לי משהו, אבל אני לא שומע בגלל המוזיקה. שאלתי אותה שלוש פעמים "מה???", עד שהצלחתי להבין. היא בלבלה אותי עם אחד אחר מהרשימה. לא מבין איך אפשר לבלבל אותי עם מלצר שעובד 12 שנה בתחתית, אבל שיהיה.
ואז הופיעה בטי. סתם. בקיצור, באיזשהו שלב אני רואה את אסף הראל ואמרתי לעצמי: הוא היה בשנה שעברה בגיליון, אני השנה, זהו – זה מספיק בשביל להריץ סמול טוק קצר. אחוות לוהטים. לפחות שייצא קצת נטוורקינג מהדבר הזה. לך תדע אם הוא לא נוחת מחר בערוץ מסחרי וזקוק פתאום לצי של כותבים. אני מתקרב אליו, "מה קורה אסף?". ו…האמת? הוא נחמד. עונה, מחייך. לא כמו הצלם הדגנרט. שאלתי אותו מה הוא חושב על הבחור שהטריל את אראל סג"ל יום קודם ברדיו, זה ששיחק אותה כאילו הוא ראש מח"ש כשבעצם זו הייתה סתם טעות במספר.
שאלתי: "אסף, מה אתה אומר, זו קומדיה טובה?". הוא ענה איזה משהו. באיזשהו שלב הוא אמר לי: "שמע גבר, אני לא רוצה לעשות פדיחה, אבל לא בטוח שאני לגמרי סגור על השם שלך. זה שניר נכון? פליז שאני לא מפדח". אמרתי, לא, זה לא שניר, אבל אני אניוויי שזה ממש לא פדיחה. ברור שיכול להיות שהוא לא יזכור את השם שלי, רק כי ראה אותו באותו בוקר ב־ Time Out . שאל אותי: "מה Time Out ? אתה לא היית ע' תאורן ב'מסודרים'?". אמרתי, "לא, זה היה שניר" והלכתי משם.
ואז ראיתי מישהי חתיכה אש, חורכת את העין שלי. אמרתי לעצמי, כל השיט שאני אוכל מהרגע שבאתי שווה, אם בסוף אני שָֹם שָׁם. השתעשעתי במחשבה לבוא ולהגיד לה: "אני שניר, והשם היפני שלי הוא סָמְשַם". חחחחח. אניוויייייז, שקוף שהפמליה כבר הייתה בזירה, חפפה אותה וקיבלתי אותה אפויה טוב טוב. תמונה באישון – צ'ק. תכונה באוויר – צ'ק. סמשם כאן, רק מניח את זה כאן. אז אני בא לה מהצד הטוב, היא כבר כולה מחייכת ואז אומרת לי: "לפני שאתה אומר לי מילה, אז תדע שכן, ראיתי אותך ברשימה, אני מבינה שאתה חש עצמך וזה הכי לג'יט, אבל בתור בוגרת מחזור פברואר 14' אני אגיד לך כל מה שאתה צריך לדעת על זה: זה כמו ניצנים, הלילה אתה בגובה 7,000 רגל, אבל מפה זה רק ילך ויידרדר".
**הכותב לא נכלל ברשימת הרווקים הלוהטים של תל אביב.