שחור בעיניים: כך תתמודדו עם חבר חרדתי
התגובה שלהם דרמטית לגמרי ביחס למציאות והם יודעים את זה, אתם לא צריכים להגיד להם. לעומת זאת, יש כמה דברים שאתם כן יכולים לעשות למען חבריכם קצרי הנשימה
לפעמים, גם ללא מחלה נראית לעין, הגוף תוקף את עצמו. לפעמים זה מסתכם במסך שחור על העיניים וקוצר נשימה. לפעמים קשה לנשום עד שנדמה שזה הסוף. אפילו לזה מתרגלים, כשהחרדה נעשית עניין שבשגרה.
כשהטיקים בגוף התחילו הייתי בקולנוע. ראיתי עם חברים "ספיידרמן", אפילו לא איזה אלמודובר או משהו שאפשר לחשוד בו כמעורר זכרונות מודחקים. פתאום הידיים והרגליים שלי התחילו להתנער מעצמן, במין זעזועים קצרים וחדים, כאילו ישבתי על כסא חשמלי שמישהו מפעיל מרחוק. בהדרגה, הרעידות הלכו והפכו לחבטות מטורפות. הזרועות שלי התחילו להתעוות, לדפוק על הברכיים ולשרוט אותם והנשימות שלי נעשו קצרות כמו בשדה קרב. יכולתי להבין, עוד בזמן שזה קרה, שהסיטואציה לא פשוטה לעיכול על ידי הסובבים כשהיא מתרחשת במקביל לדרמה של חרק־אדם לבוש טייץ. ואכן, החברים הלא־מספיק־קרובים שישבו סביבי החליפו זה עם זה מבטים מבולבלים.
העניין הוא שמה שקרה על המסך עם ספיידרמן נראה באותו הרגע טעון והכרחי הרבה יותר ממה שהתחולל אצלי בפנים. וזו הבעיה עם מלחמה פנימית: לא רואים אותה, אלא רק את הצלילים שעולים ממנה. זה יוצר, ובכן, מראה מטופש. קצת כמו לראות אדם רוקד לבד ברחוב לצלילי מוזיקה שאף אחד אחר לא שומע. מבחינתו, המוזיקה קיימת לחלוטין – היא פשוט בתוך הראש שלו. הוא לא בוחר להיות דרמטי או "עושה סצנה בכוונה", כמו שאמר עליי ברגישות מדהימה מורה למשחק, לאחר שיצאתי מהכיתה קצרת נשימה בעוונותיי כסטודנטית למשחק. במידה רבה בזתי לעצמי אז, ויכולתי להבין אותו. אנשים רבים מתקשים להכיל מצב רגשי קיצוני שאין לו קשר רציונלי למציאות, מפני שהוא נראה פשוט מיותר. הדבר מעורר את התהייה מדוע המנגון הזה קיים בכלל, אם איננו מגן עלינו מסכנה ממשית אלא רק מרחיק מאיתנו את הציבור השפוי.
לדבריו של הפסיכולוג ד"ר דור הררי, החרדה היא מנגנון שליטה. התשובה הזאת לא תספק את מי שיודע עד כמה ניטלת ממנו השליטה בזמן התקף, אבל כמו בכל עניין שבנפש, מדובר בנושא מורכב. "אנשים חרדתיים הם טיפוסים של שליטה", אומר הררי. "בזמן התקף הם מרגישים חסרי שליטה, מפוררים וחלושים, אבל המוח שלהם מנהל לבדו את כל ההפקה הזאת ביצירתיות רבה, ויוצר מציאות מקבילה. החרדה למעשה משמרת את חוויית השליטה בכך שהיא גורמת לשינוי במצב. הגוף שם את עצמו במצב אחר כדי שהסיטואציה תפסיק. כשאדם מפחד לעלות לבמה, אומרים לו לדמיין את הקהל בתחתונים, וזה אכן יכול להקל כי החרד משיג תחושת שליטה על הצופים".
והנה כמה טיפים פרקטיים להתמודדות עם חבר שחווה חרדה:
אדם חרד צריך מרחב לנשום. אל תגררו אותו בכוח חזרה למרכז העניינים, כי הצפיפות ועודף המידע רק יוסיפו לרעשים בראשו.
מעבר לוקיישן הוא שינוי מבורך לחרד. גם ההליכה עצמה עשויה להיטיב איתו: היא משחררת אנרגיות שנאצרו בגוף ומספקת תחושה של דינמיות. דברו כרגיל, אלצו אותו לנווט ברחובות, בקשו שימשיך את הסיפור שהתחיל לספר בבוקר או שיפתור לכם סוגיה אישית. בנוסף להסחת הדעת האקטיבית, החבר יתמלא בתחושת ביטחון עצמי שתרחיק אותו מהמחשבות השליליות.
אין צורך לשאול שוב ושוב "מה קרה". אם לא קרה משהו ספציפי, החרדה עצמה היא הדבר שקרה. תשומת הלב השלילית יוצרת דרמה מלחיצה – ועלולה להוביל להתקף שיכול היה להימנע. אם ההתקף מתרחש, תנו לזה לקרות ופשוט תדאגו להיות שם כשזה נגמר.
אל תתגודדו סביב אדם חרד. זה עלול להלחיץ את האדם שממש לא רוצה להיות מוקד תשומת הלב ולהסביר את עצמו לסובבים. מספיק חבר אחד טוב שיעמוד לצדו כדי שלא ירגיש לבד.
במצב חרדתי, גם כזה שאולי לא יוביל להתקף, אין חשק לאכול או לשתות. שוב, אל תעשו דרמה: אפשרו לחבר החרדתי להתחרט על הארוחה שהזמין בלי לעשות עניין. יש סיכוי שבזכות זה הוא יחזור לנגוס בהמשך. אל תטעו לחשוב שעובר ההתקף מסרב להצעות שלכם כי הוא מתמכר למצב או נהנה ממנו: המצב פועל עליו, ויש לקבל אותו ולתת לו לחלוף.
ומעל הכל – זכרו שהחבר יקר לכם, גם אם הוא עובר תקופה קשה. כי אמנם כרגע לא ממש כיף איתו במסיבות והלופים במחשבות שלו מתחילים להתיש, אבל יום אחד, כשהחברה שלכם תזרוק אתכם, כשיפטרו אתכם מהעבודה או שסתם יפול לכם המסך על העיניים, הוא יידע לעטוף, לשתוק בהבנה, לחבק ולוודא למחרת בבוקר שלא קפצתם מהחלון. הוא יידע להזכיר לכם כמה אתם טובים וחזקים, ושהחולשות שלכם לא גורעות מכם דבר. הוא יזכיר לכם שלהיות מטורף זה הכי רגיל שיש. ואם הוא ראפר, הוא יגיד את זה ככה: