מריר הוא יין הזיכרון

*
זוכר את ליאת ברגר? ליאת ברגר ליאת ברגר ליאת ברגר. רק להגיד את השם שלה היה  נחשב כמו להגיד קדוש קדוש קדוש בבית כנסת (צ'רלי החולם. ככה קראו לו בבית ספר, צ'רלי החולם. לא שהיו לו חזיונות, או חלומות גדולים לעתיד. לא. האמת תמיד יותר עלובה ובמקביל יותר נוצצת: זה היה שיבוש של "החולה". בילדותו נעדר חצי שנה מלימודים, מה העניק לו את השם "צ'רלי החולה", וכשעבר בית ספר השם עבר איתו, בשיבוש שדווקא מצא חן בעיניו. ויש סיפור:)

*
גם אתה היה לך קראש עליה, על ליאת ברגר? לכולם היה. גם בלונדינית, גם חמודה, גם היחידה בכל הבית ספר שהיו לה חזיות שחורות. חזיות שחורות, באמא שלי, למי היו חזיות שחורות בגילנו? הפעם היחידה שראיתי חזיה שחורה בחיים האמיתיים היתה כשהתפלחנו לסמנתה פוקס בהיכל הספורט, זאת ששרה טאצ' מי בייבי טאצ' מי בייבי? ומני פאר שאל אותה בטלוויזיה אם היא רוצה טו טאצ' הים? והיא עשתה את עצמה לא מבינה? זוכר? (לא, לא זוכר, לא רוצה לזכור, רוצה לשכוח שאי פעם חייתי בעולם הזה. אבל תמשיך:)

*
ומי הכי היה מתבלבל מהחזיות השחורות של ליאת ברגר? דב רגב, המורה להסטוריה. כולם שנאו אותו. היה ממלא את הלוח בתאריכים:
קרב ווטרלו 18 ליוני 1815,
חוזה ורסאי 28 ליוני 1919 –
היומולדת שלי ביוני אז אני זוכר דברים ביוני (ויש תפנית דיקנסית:)

*
הבן אלף זונות הזה דב רגב, היה מתעלל בילדים שלא זכרו תאריכים. איך אפשר לזכור דברים כאלה? משהו למשהו בשנת משהו, זה הכי מדוייק שהגעתי, אבל הוא היה צועק שבחיים אני לא אגיע לכלום והוא כנראה צדק, כי באמת לא הגעתי לכלום. עד היום אני עובד בחנות של אבא שלי, והוא בכלל פשט רגל לפני שנתיים (ועכשיו זה נהיה מורבידי:)

*
ובכיתה יוד אשתו של דב רגב מתה מסרטן. שבוע שלם הוא לא בא, והיתה לנו מורה מחליפה שאמרה "עזבו תאריכים, רק תזכרו שהיהודים תמיד סבלו ובשביל זה צה"ל זה הצבא הכי מוסרי בעולם כי מוסר לא מודדים ממתי שהערבים התחילו להתלונן, אלא מאז פרעה". איך אהבתי את הגישה הזאתי. אבל אחרי שבוע הוא חזר לבית ספר, ומילא את הלוח בכל כך הרבה תאריכים שכל הכיתה נחנקה מהאבק של הגיר. וגם – מאז שנהיה אלמן – התחיל להביא לחם יבש, לאכול בהפסקות. רק פרוסות, יבשות, בלי כלום. היתה לו קופסה כזאת, וביום ראשון היה לו שמונה פרוסות בקופסה, וביום שני שש, כל יום היה אוכל שתי פרוסות. מאותו לחם, מתחילת השבוע. ויום אחד קלטתי את ליאת ברגר עושה משהו שזה לא להאמין (ויש קרשנדו עלילתי:)

*
אותו יום היה לי עונש לעמוד ליד המזכירות. ופתאום אני קולט את ליאת ברגר נכנסת לחדר מורים שהיה ריק, מסתכלת ימינה שמאלה שאף אחד לא רואה, הולכת לתיק שלו, של דב רגב – ומניאק מי שמשקר, היא הוציאה את השתי פרוסות לחם האחרונות שהיו לו שם מיום ראשון, והחליפה אותם בשתי פרוסות טריות.
וסגרה את הקופסה,
והכניסה חזרה לתיק,
ויצאה בשושו, שאף אחד לא יראה.
מאותו יום התאהבתי בה, והחלטתי שהיא תהיה אשתי.
אבל לא יצא. ולא בגלל שהיא אמרה לי לא. בגלל שלא הצעתי בכלל. אבא שלה היה שופט, אמא שלה היתה דוקטור לכימיה, הבלונד שלה היה טבעי, האוטו שלהם היה טבעי, כל העתיד שלה היה טבעי – ואני, מה אני? אתה יודע איך זה. רק פעם אחת קרה, שהיא ביקשה ממני להרכיב אותה הביתה באופניים וחשבתי: זה הרגע! זה הרגע! אני יגיד לה שאני אוהב אותה! אבל אז בא איציק העבריין שהיה כיתה מעלינו, ואמר שדוד שלו סדרן בהיכל הספורט ואם בא לנו להתפלח לסמנתה פוקס. לא התלבטות בכלל (צ'רלי החולם. שהשבוע ראיתי אותו בשרונה מרקט, וסיפר לי את כל הסיפור הזה, ואז אמר שהוא חייב לחזור הביתה – והצביע אל המגדל מעל.
איך, שאלתי, תסביר לי איך אתה אומר שלא הגעת לשום דבר, אם אתה גר במגדל הכי יקר בעיר?
והוא ענה: כל דבר חוץ מליאת ברגר, זה שום דבר)