כימו להמונים

השבוע שלי נפתח בבשורות איומות – יש לי סרטן בגרון. סתם. אין לי. אבל הייתי בטוח שיש לי. אני תמיד בטוח שיש לי, גם כשאין לי. בעיקר כשאין לי. התעוררתי באיזה יום עם כאב עמום בצדו הימני של הצוואר שלי. התעלמתי ממנו. המשכתי כרגיל. ביום שלמחרת הכאב עדיין היה שם. זו הייתה תחושה שלא הכרתי קודם לכן. כאב אקזוטי, בלתי רגיל ובלתי סביר. הנה, הנה, זה קורה – הפחד. הבהלה. נכנסים בדלת הקדמית אל תוך ראשי. אומרים שלום, מתיישבים באמצע החדר. הם לא מתכוונים לזוז משם.

הכאב מתגבר. או שלא? אני מאבחן את עצמי באמצעות ד״ר גוגל. כרגיל, אין טעות גדולה מזו. מנוע החיפוש פורש בפני אוקיינוס של שתי אפשרויות: מוות מהיר או מוות אטי. אני מזיע בידיים. ממשש את אזור הכאב. הנה הגידול. לא, הנה הוא. לא, הוא שם. הוא פה. אני מתעורר באמצע הלילה. שוב גוגל. אותן מסקנות עגומות. אני בקושי נרדם. חושב על כל מה שאפסיד כשלא אהיה פה יותר. לא יהיו יותר מסיבות! סמים! מין! אני מתאבל על עצמי. אני אוהב את עצמי. אני חווה משבר נרקסיסטי. זה גורם לי להיות מנומנם. אני מצליח להירדם סוף סוף. אני ישן. אני חולם על דגים מעופפים. על מרציפן שמדבר ביידיש. על השחקן שמגלם את באבלז ב״הסמויה״. בעירום. אני קם מזיע. אני ממשש את הצוואר. כבר לא כואב לי. הגוש שלא היה – נעלם. קרה נס. ניצחתי את הסרטן. ניצלתי ממוות בטוח. זהו. מעכשיו אני צריך לחיות את החיים במלוא עוצמתם. לנצל כל דקה. כל רגע. אז מה עושים? אני מדליק את הטלוויזיה. בדיוק נופל על ״מאסטר שף״. אחת המתמודדות מספרת על בעלה שמת מסרטן. לא, זה היה הבן שלה. אחות שלה. דוד שלה. אמא שלה. אבא שלה. סבא שלה. כולם מתו מסרטן. אני מזיל דמעה. אני כבר לא יודע על מי אני בוכה.

פעם בכמה זמן אני סובל ממחלת הסרטן המדומה. זה קורה לעתים יותר ויותר תכופות. אני מעדיף את הסוג המדומה על הסוג האמיתי, אבל לוקח בחשבון שהכל אפשרי. אני יכול לסמן שתי נקודות משבר אקזיסטנציאליסטיות שחוויתי מאז שאני אדם בוגר: האחת – הופעתה של תודעת המוות, בכל עוצמתה ואכזריותה. זה קרה מאוחר. בגיל 21 בערך. פתאום הבנתי שכנראה לא אחיה לנצח וזה העציב אותי נורא. הצלחתי להתגבר על האכזבה. נקודת המשבר השנייה – הופעתה של תודעת הסרטן. ההבנה שיש מחלה כזאת. שהיא אכזרית ונטולת רחמים. שהיא תוקפת. שהיא תתקוף גם בעתיד. שהיא תקפה כבר בעבר. את אמא שלי, לדוגמא, פעמיים, אבל היא עדיין בחיים וזה לא פרק של ״מאסטר שף״. הסרטן קרוב אליי. אני יכול להרגיש את הבל הפה שלו. הוא מעסיק אותי. אני מנסה לא לחשוב על זה כי אין מה לחשוב על זה. המחשבה לא משחררת אותך ואין לה השפעה על הדברים כשלעצמם. היא נטל. הסרטן לא מאפשר שיכחה. הוא מנכיח את עצמו באמצעות הסוכנים היעילים ביותר – בני האדם המבוהלים.

תקשורת ההמונים מעודדת היפוכונדריה. היא עושה את זה בכוונה. איידס, למשל, היא מחלה תרבותית. היא נובעת מתוך המאבק שלנו עם היצר המיני. היא עוסקת בשליטה ובאיבוד שליטה. ברגע שהפכה למחלה כרונית – אבד גם העניין בה. היא הפכה למיתוס קולנועי. סרטן היא מחלה כאוטית לחלוטין. כל הווייתה מיסטית ולכן היא מעוררת אובססיה. זו המחלה המדוברת ביותר. לא עובר יום מבלי שאקרא איזו כתבה על סרטן. לרוב אלה כתבות נטולות ערך ממשי. איש לא יודע כלום על המחלה הזאת. עיתונאים אוהבים להעמיד פנים שהם יודעים משהו. גם רופאים. זה שילוב מסוכן – בין מדע חסר אונים ועיתונות שכמהה לסיפורים אנושיים מידיים.

הנה כמה כותרות מהחודש האחרון באתרי האינטרנט המרכזיים: ״איך לספר לאישה שהיא עומדת למות מסרטן?״, "שלחתי הודעה לכל החברים: יש לי סרטן", ״תיעוד מרגש מול המצלמה: 4 ילדים נלחמים בסרטן״. מדובר בפורנו רפואי מובהק. סנאף צהבהב של אומללוּת; הסוג הנחות ביותר של עיתונות. מדי פעם מתפרסמים גם מחקרים אקזוטיים שמטרתם לעורר תקווה קלושה בקוראים (״אכילת סוכריות גומי מונעת את סרטן המעי הגס״) וכמעט בכל שבוע מופיעות ידיעות על סלבריטאים או אנשי ציבור שמתו מ״מחלה קשה״. ככל שמתביישים יותר בסרטן, כך גובר העיסוק המוגזם בו. הנה סוגה חדשה: סרטן־ספלויטיישן. בחסות תוכנית הריאליטי ״חולה הסרטן הבא של ישראל״.

בסרטן כל עקרונות הדרמה האנושית: תבוסה וניצחון. הוא חלק מפרויקט ההפחדה הכללי של החיים המודרניים – מצב כלכלי גרוע, טרור, פונדמנטליזם דתי, התחממות גלובלית, מחלות קשות. אנחנו נשלטים על ידי סכנות. על ידי אזהרה בלתי פוסקת מסכנות. ככל שאנחנו נזהרים יותר, חוששים יותר – כך החיים שלנו מצטמצמים לכדי בעתה כפייתית מהגורל הביולוגי הבלתי נמנע שלנו. אנחנו מדברים על הסרטן. אנחנו יודעים שהסרטן קיים. המודעוּת הופכת למודעוּת יתר. הסרטן שולט בנו (זה טוב לפוליטיקאים. זה טוב לקפיטליזם).

יצורים זמניים ומבוהלים. מה כבר נותר לציביליזציה המערבית חוץ מהפחד?