לנסוע לאיבוד

פעם היכרתי אשה אחת שבמשך שנתיים איבדה את הוריה שנהרגו בתאונה, את סבתא שלה שנפטרה בשיבה טובה, אחר כך חברתה הטובה ביותר שהתאהבה באיזה רקדן יפני – או שמא ירקן יפני? לא זוכר – ונסעה אליו, ולבסוף איבדה את מקום העבודה שלה בעיתון תל אביבי מבריק שיום אחד נסגר וכל עובדיו המסורים התפיידו לתוך הבינוניות הישראלית, שתמיד מנצחת. כולם נעלמו לה,

והיא הרימה ידיים וקנתה כרטיס לכיוון אחד לאיטליה, שם לא חיכה לה אף אחד אבל היא דיברה קצת איטלקית וזה היה בתקופה שאירופה לא פחדה ממהגרים. היא שינתה את שמה, צבעה את שיערה לאדום בוהק, מצאה עבודת מזכירות במשרד רואי חשבון קטן, ועד מהרה גם פגשה בחור איטלקי והמהפך הושלם. כמעט – כי חודשיים לפני שהתחתנה איתו הבחור עשה תאונת דרכים ונכנס לכלא (שתה לא מעט ודרס ילד),

ובמקביל רואה החשבון הראשי בעבודה שלה התאבד, המשרד נסגר, והיא נשארה בלי עבודה, בלי בן זוג, ובלי אזרחות איטלקית. ואם זה לא מספיק, הבוס שלה השאיר אחריו אשה ממורמרת ונקמנית, שהיתה בטוחה שהבחורה ניהלה רומן עם בעלה ורדפה אותה. היא שינתה את שמה שוב וברחה לעיירה קטנה וחיה על שארית חסכונותיה,

ובסוף, ביאושה, גילתה שבעיירה הקטנה מתנהל אתר פורנו מצליח: בית גדול ורב חדרים, עם מצלמה בכל חדר, ובחורות ששידרו שעות של סטריפטיזים לכל העולם. תפקידה היה לסדר את המשמרות, המנקים, האוכל, החימום: כל מה שלא קשור במחשבים או במין. בהתחלה היא אמרה לעצמה שזה זמני,

אבל אחרי חודשיים עברה לגור במקום. כך עברה שנה ועוד שנה, והיא מצאה את עצמה מנהלת את המקום. היא שכחה שהיו לה פעם חיים אחרים. כמעט ולא יצאה מהבנין הגדול, כי מה הטעם? מה יש בחוץ? הנשים המתפשטות באו והלכו, חלקן מצאו עבודה נורמלית וחלקן נמחקו מסמים וחלקן פשוט נעלמו – אבל היא נשארה.

יום אחד הגיעה לשם קרואטית בת 40, שבמשך שלושה חודשים עשתה יותר כסף מכל בחורה אחרת, ורוב הזמן היא כלל לא התפשטה: היה בה משהו מתריס שגרם לגברים בכל העולם להוציא עליה עוד ועוד כסף. קראו לה דרגיצה, היו לה עיניים גדולות וצחוק מלוכלך מתגלגל,

ועד מהרה היא מצאה את עצמה מאוהבת בה: התחילה לחשוב עליה כל הזמן, להרגיש את עיניה הגדולות של דרגיצה עוקבות אחריה בכל רגע, מביטות בה בשחוק חצי מלגלג וחצי חרמני, למרות שכמובן דמיינה את זה – היא התחילה לדמיין הרבה דברים. סקס עם דרגיצה, כמובן, אבל גם שהן שוהות שעות ארוכות במיטה, צוחקות ומדברות על הכל. היא שקעה בהזיות על חיים עם דרגיצה בישראל. בדירה ספציפית שהיתה לה בצעירותה, ברחוב גורדון ליד הים. דרגיצה עצמה לא ידעה דבר מכל זה. היא לא אמרה לה מעולם.

ככל שרגשותיה התעצמו כך התביישה יותר לדבר עם דרגיצה, שלא היתה לסבית, או לפחות לא נתנה את הרושם הזה, וגם לה עצמה זו היתה חוויה ראשונה מהסוג הזה, כך שלא ידעה מה עושים עם כל הרגשות האלה, שהלכו והתגברו ככל שניסתה להסתירם,

ויום אחד דרגיצה אמרה שהיא עוזבת. היא עשתה כל מה שיכלה כדי לעכב אותה, אבל בסופו של דבר תמה המשמרת האחרונה שלה. היא כמעט נישקה אותה, ברגע האחרון: כבר היתה כל כך קרובה, דרגיצה אמרה שלום לכולן, וכשהגיעה אליה נעמדה כל כך קרוב וחייכה ישר לתוך עיניה, ידה החליקה בקלות ונגעה בשולי החולצה שלה, וברגע שהפנתה את פניה היתה ממש צמודה אליה, ולא יתכן שלא הרגישה – האם היא לא הרגישה? – היא חייבת היתה להרגיש משהו! – אבל אז דרגיצה חייכה את חיוכה החרמני והטוב וצעדה קדימה, פתחה את הדלת ויצאה, והדבר האחרון שהבחורה ראתה זה את היד שלה סוגרת את דלת הברזל, וידעה שזה אבוד ושמעולם לא היה לזה סיכוי וזה מהדברים האלה שאתה חווה רק כדי לאבד אותם, או כדי שתחשוב עליהם לנצח, או כדי שתתהה כל החיים בשביל מה זה היה, והאם זה היה שווה את הכאב.