מזל דגים

כשהייתי ילד קראתי בשקיקה את הסיפורים על סלומון הגדול, חצ'ורה הזקנה, שלמה הרומני, שמעון הסורי, פליקס הצרפתי, מוריס הארנק, מרקו סמבוקה ברכה אמבולנס, ארמאנדו היפה, חג'ג' הקטן ועוד שלל דמויות צבעוניות שעיטרו את סדרת ספרי "תמונות יפואיות" של מנחם תלמי. לו עזרא ברבוניה היה חי בתל אביב־יפו באותה התקופה הוא בוודאי היה מככב בה כאחת מהדמויות הראשיות.

אבל ברבוניה (מרמשלטיין, כפי שהוא רשום בתעודת הזהות) הגיע לתל אביב ב־1983, השנה שבה יצא אחרון הספרים בסדרת הספרים המיתולוגית. זה לא מנע ממנו לייצר לעצמו אפוס שלם ונפתל שעובר בשיחות שיכורים כמו תורה שבעל פה. הסיפור הראשון ששמעתי על עזרא היה כזה: "פעם, בהיותו עלם צעיר, הוא ירד מביתו כדי לזרוק שקית זבל בפח הזבל המרכזי בקיבוץ כפר גלעדי ששם הוא גר באותה העת של חייו. משבושש לבוא הלכה רותי אישתו לבדוק לאן נעלם. לאחר שהחלו חיפושים הוכרז עזרא כנעדר. רק כעבור חמישה ימים נמצאה התשובה לתעלומה כשעזרא שב לארץ בטיסת אל על מבוקרשט לתל אביב כשהוא אזוק באזיקים".

השבוע, כשישבתי מולו וניסיתי לאמת את הסיפור הוא הכחיש בתוקף: "הכל עורבא פרח. לא היו דברים מעולם", הוא הניף את ידו המצולקת, לקח שאכטה ארוכה מהג'וינט השמן שבין אצבעותיו והמשיך: "זה נכון שירדתי להוריד את הזבל. וזה נכון שלפתע פגשתי בשביל חבר טוב שגר בתל אביב. החלפנו כמה מילים ואז הוא הציע לי להצטרף אליו לליל שתיה בעיר הגדולה. הלכנו לאיזה בר בשם 'בודגה' שבאותו הזמן היה הבר הכי מדובר בברנז'ה. מדרינק לדרינק ומשאכטה לשאכטה, בעודי שוכח את עצמי לדעת, יצא שחזרתי לקיבוץ ולאשה כעבור חמישה ימים. רק אז בכלל הבנתי שהוכרזתי כנעדר. וכל הסיפור עם רומניה מצוץ מהאצבע. לא הייתי ברומניה. ממי שמעת את הסיפור?"

שמעתי אותו כאן. מחבר טוב שלך, לפני חמש שנים בערך.

"הוא בטח היה שתוי הבחור הזה. אל תאמין לסיפורי שיכורים".

אז לא להאמין גם לכל מה שאתה מספר לי?

"תאמין למה שאתה רוצה חביבי. אבל תזכור שאני כבר לא שיכור. כך שכרגע ברמת האמינות יש עדיפות גבוהה יותר למה שאני אומר ולא למה שההוא אמר".

קצת מוזר לדבר עם מרמלשטין כשהוא לא שיכור. שכרות הרי היתה מאז ומעולם מסמלו המסחרי. כל מי שביקר בברבוניה, הבר, המאורה, המחילה, קופסת הטבק, תיבת הקסמים, אוניית העץ ששטה למרחקים חוצה ימים ואוקינוסים כשהיא מותירה אחריה שובל כחלחל של עשן קנביס מתקתק, ידע היטב שמרמלשטיין הוא הארכיטיפוס של דמות הפיראט גס הרוח. איש הולל שהכריזמה נשפכה מקרביו ביחס ישיר לגאלוני הוויסקי שהוזרמו לקיבתו.

אבל בשלוש השנים האחרונות מרמלשטיין כבר לא שותה. זה כמובן לא מבחירה. מי שהחליט לשנות את אורח חייו היה קריש דם אכזר שהחליט יום בהיר אחד להתנחל במוחו וכמעט להכניע סופית את המפלצת תאבת החיים. מתברר שגם עורקים של מפלצת כמו זו אפשר להכריע. אחרי ששתיתי לצידו את כוס הג'ים בים השלישית ניסיתי לברר אם הוא מקנא. "לא מקנא ולא רוצה לשתות", הוא השיב ולחש בקול הבריטון המהפנט שלו: "אני עם האלכוהול גמרתי".

אני מניח שזה היה ברור לך שתתרסק יום אחד.

"זה ברור לכל שתיין. אבל המשכתי כי שתייה הייתה לי דרך חיים. בכל יום שתיתי ליטר פלוס בלנטיינס. אלכוהול היה השומר שלי. הוא אפשר לי לצחוק. הוא אפשר לי ליהנות מהחיים. לרכוש חברים. הייתי קשור לאלכוהול בכל נימי נפשי. תבין, אפילו באוטו החזקתי בקבוק וויסקי וצידנית עם קרח. תמיד היה לצידי משקה. אבל באיזשהו שלב האלכוהול מפסיק לשמור עליך ומתחיל לבגוד. זה מתחיל בנפילות. פתאום הגוף כבר לא מסוגל להכיל את הכמויות שהרגלת אותו אליהן. נפילות אכזריות הן תופעה שכל שתיין מכיר. לפעמים זה נגמר בנפילה לא טובה. לפעמים בהתקף לב ולפעמים בשבץ. אצלי במקרה זה היה השבץ. עכשיו אני מרגיש סוג של נכות. אני יושב איתך ומביט על שורת הבקבוקים שמסודרת מולנו. בקבוקים יפים אלה. פעם זה היה עבורי המראה הכי מחרמן בעולם. היום בחורות מחרמנות אותי יותר. מזל שלפחות יש לי את הגראס הרפואי. זו הצלה אמיתית".

סיני של תל אביב

מרמלשטיין מדבר על גראס רפואי בעיניים נוצצת, או יותר נכון בעין נוצצת. מאז השבץ עין אחת פחות עובדת, מה שמחזק עוד יותר את אפיל הפיראט שלו. סמים היו עבורו מאז ומעולם בני ברית. וכמו בני ברית אמיתיים הם גם ידעו לעשות לו צרות מפעם לפעם. ההסתבכות הגדולה הראשונה שלו הייתה בתחילת שנות השמונים, כשנתפס על הגדר הטובה עם שק מלא חשיש "דובדב" משובח שהגיע בדרך לא דרך מהבקאע בלבנון.

באותה התקופה הוא גר עם רותי ושלושת ילדיהם בכפר גלעדי, קיבוץ הולדתה של אשתו. ההסתבכות הפלילית גרמה לו לארוז את מטלטליו ולעקור מהקיבוץ אל העיר הגדולה. "בעקרון יכולנו להשאר בקיבוץ" הוא נזכר, "אבל לא היה לי שום עניין להשאר אחרי התפיסה ולא רציתי שהקיבוץ יממן לי את המשפט". מרמלשטיין, כפי שבוודאי כבר הבנתם, הוא מאותם חתולי רחוב שרדניים ובעלי כבוד. על תקרית השק הוא הצליח להתגבר ובתל אביב הוא התחבר תוך זמן קצר לאנשים הנכונים, עד כמה שאפשר לקרוא לנרקומנים, שתיינים, חלפנים ופושטקים מדרגות איכות משתנות "אנשים נכונים".

בשנת 1983 הוא פתח עם כמה חברים את "החוף המערבי" – בוטקה קטנה על החוף שלימים יהפוך למה שאנו מכירים היום כ"עלמה ביץ'" או "החוף של מאנטה ריי". המקומונים של אותה התקופה הכתירו את המקום כ"סיני של תל אביב" וההצלחה הייתה מיידית. "זה באמת היה אחלה מקום. הבנות הכי יפות בעיר היו מגיעות אלינו עם בגדי ים. היו שם הסמים הכי טובים והייתה אווירה של חופש אמיתי. הדבר הכי יפה בכל הסיפור הזה היה שחכרנו את המקום מהעירייה בגרושים. עשינו את הדיל של החיים. אבל אחרי שנה, כשהעירייה ראתה שזה הפך לכזה להיט הם שילשו את שכר החכירה. אתה מבין? רק אחרי שפתחנו נפקחו לחארות העיניים והם הבינו שאפשר לעשות שם יופי של כסף".

התחנה הבאה שלו היתה מקום שהוא קרא לו התק"ם. "למה התנועה הקיבוצית המאוחדת? חבורה של אפסים. מעולם לא הסתדרתי עם התק"ם אז עשיתי הפוך על הפוך". התק"ם, שתפקד כמאורת סליז על פינת הרחובות מונטיפיורי־אלנבי היה המקום שהחל לקבע את מרמלשטיין בתודעה כאנרכיסט הכי גדול בעיר. באותה התקופה, כשאישתו היתה בהריון ובבטנה כבר ילדם החמישי, הוא פגש את מזולה, יפיפיה בת כרם התימנים שלמענה עזב את הבית ונמצאת לצדו עד היום.

בשנת 1993 נפתחה לראשונה דלת העץ של בר ברבוניה בבן יהודה 192. למה ברבוניה? כמו הרבה מהסיפורים של מרמלשטיין גם זה מתחיל בשאכטה: "חמש שנים לפני שפתחנו את המקום פגשתי בכרמל איזה נרקומן אחד שאמר לי 'אם יום אחד יהיה לי בר אקרא לו בר-בוניה'. לא יודע למה, אבל השטות הזו נתקעה לי בראש. זה נשמע לי נחמד משחק המילים הזה. הכל בעצם התחיל מהשם. כשראיתי את המקום הזה בבן יהודה, מול השניידר (פאב השניידר. היום שוכנת במבנה מסעדת מל ומישל. י.ג'.ה), ידעתי ששם זה צריך לקום. זה היה מקום קטן עם מטבח קטן, והיה לי ברור שהאוכל צריך להיות כמה שיותר פשוט. קצת דגים מטוגנים, קצת דגים בגריל וכמה סלטים. זה הכל".

ב־1995, מעברו השני של הרחוב (בן יהודה 163), נפתחה גם מסעדת ברבוניה, הגרסה הרגועה והמשפחתית של הבר, ואותה מנהלת מאז ועד היום מזולה, זוגתו.

דג זה דג

הקשר לדגים אינו מקרי. כבר בגיל 16, החל לעבוד בבריכות הדגים של גן שמואל, קיבוץ הולדתו. אגב, את האנרכיזם הוא אינו תולה דווקא בכור מחצבתו: "כל התדמית האנרכיסטית הזו שנבנתה לגן שמואל בזכותו של אודי אדיב (חבר תנועת "מצפן" שהואשם בריגול למען סוריה ונידון ל־17 שנה בכלא. י.ג'.ה), זה סתם בולשיט. לפני כמה חודשים יצא לי לפגוש את אודי. גדלנו יחד. הוא היה שתי כיתות מתחתי. הוא בחור טוב שהקומוניסטים ניצלו. בחור טוב שאכל אותה".

בהמשך, כשעזרא עבר צפונה לכפר גלעדי הוא המשיך לעבוד בבריכות הפורל והמושטים של קיבוצי האזור. קשרי האהבה ארוכי השנים עם בעלי הקשקשת הפכו את מרמלשטיין לאוטוריטה בתחום. היום מנות סשימי וסביצ'ה בברים הן עניין טריוויאלי, אך אפילו היום מנת הסשימי של הברבוניה בולטת בניקיונה ובמינימליזם שלה לעומת שלל סוגי הקרפצ'ו והסביצ'ה המקושקשים שמוגשים במקומות המעודכנים. מרמלשטיין היה הראשון להגיש דגים נאים בבר והוא מעולם לא עשה מזה עניין: "אנשים התרגשו לראות דגים נאים על צלחת. אבל לי זה נראה מאוד הגיוני. אני לא אוהב את הרוח והצלצולים ולא אוהב שמוסיפים לזה כל מיני דברים לא קשורים. דג זה דג. תביא לי דג טרי ולא צריך יותר מזה כלום".

בדיוק כמו עם הדגים, כך גם לגבי עולם הברים. הוא בז  לקשקושים, להתחכמויות, ליחסי ציבור ולתוכניות עסקיות מפותלות: "היום יש מן אופנה כזו לפתוח בר עם איזה חמישה-שישה שותפים או אלוהים יודע כמה. מה זה כאן? חברת היי־טק? בר זה לא סטארט־אפ. בר זה דרך חיים. מי שלא אוהב את התחום הזה עדיף לא שלא יכנס אליו מלכתחילה. בכלל לא מובן לי כל הקטע של השותפים. הרי בר צריך להבנות על סמך האישיות של הבעלים. לכל בר צריך שיהיה אופי שמזוהה עם האופי של האיש שיצר אותו והאיש שיושב בו מדי יום. איך בדיוק אפשר לעשות את זה כשבעסק מעורבים כל כך הרבה אנשים? זה בערך כמו שתיתן לחמישה־שישה אנשים לבנות תפריט אוכל ביחד או לכתוב ביחד שיר. זה פשוט לא הולך".

אנשים מפחדים להפסיד כסף אז הם מחלקים סיכונים. אפשר להבין אותם.

"בן אדם צריך להסתכן בחיים. ובן אדם צריך לדעת שאין אינסטנט. בר צריך לעבוד לאט־לאט. להאמין בעצמו. בסוף זה מגיע. זה מגיע בתנאי שמבינים שצריך להשקיע בלקוחות ולא להשקיע בכסף".

כאמור, היום הוא כבר לא שותה. האיש שלפני שלוש שנים היה עם רגל ושלושת רבעי בקבר, שוחה מדי בוקר ועושה התעמלות. בבר הוא יושב בשעות הצהריים וחוזר לביתו לפני חשיכה, אז לוקח את הפיקוד יוני, הבן הצעיר שנולד לפני 28 שנה מאותו היריון שעזרא עזב באיבו. על אף שניתן לצפות שהקשרים יהיו טעונים, האב והבן בקשרים מצויינים. לגבי העתיד הוא מכריז: "היום אני בן 69 ומתכוון לצאת בשנה הבאה לפנסיה. כשזה יקרה יוני ינהל כאן את העניינים. זה יהיה בדיוק כשברבוניה תחגוג 20 שנה לפתיחתה. אני חושב שזו יופי של סגירת מעגל".

ומתאים לך שהבן שלך יהיה שתיין ובעל בר?

"שיעשה מה שהוא רוצה עם החיים שלו. בני אדם הם יצורים חופשיים".