עם הגב לים

גדעון עפרת יושב בסלון ביתו בשכונת אבו־טור בירושלים כשהוא מוקף במאות יצירות אמנות שנאספו במשך 40 שנות עבודה. "באמצעות האוסף למדתי אמנות", הוא מספר. "עשיתי בכלל דוקטורט בפילוסופיה ותואר ראשון בתיאטרון, והכניסה שלי אל האמנות נעשתה מתוך האיסוף". לאחרונה נמכר האוסף בשלמותו לאיש עסקים מקומי, משום ש"להחזיק 1,600 עבודות זה עבודה וכסף וזמן כי דרושים לכך תנאי אחסון נאותים שאין בבית. פה יש אור חזק מהחלונות, פה העוזרת שוברת משהו ופה הניירות מקבלים כתם של מים מהקיר וזה פשוט פשע. הסיבה השנייה היא שאני לא זקוק לזה יותר. פעם הייתי צריך להחזיק חומרית את הדבר כדי להרגיש חלק מהמשפחה. היום אני כבר מושגי לגמרי והאוסף אצלי בראש". השיחה עם עפרת נערכת לרגל הקמת תוכנית לימודים ראשונה לאמנות ישראלית שתפעל במכללה האקדמית תל אביב־יפו. עפרת הוא אחד מראשי התוכנית ויוזמיה יחד עם הגלריסטית לשעבר רודי בינט. התוכנית תציע בשלב ראשון 12 קורסים שיילמדו בשנת לימודים אחת בת שלושה סמסטרים, ועם מרציה נמנים בעיקר שמות מוכרים של אוצרים וחוקרים בכירים כאלן גינתון, אמיתי מנדלסון, סמדר שפי ועוד. עבור עפרת הקורסים הם רק חלק קטן מן השאיפות. הוא מדבר על מרכז מחקר פעיל עם מלגות, כנסים, שיתופי פעולה בינלאומיים וכתב עת אקדמי שימלא את החסר בתחום שכמעט אינו זוכה ליחס מצד מחלקות לתולדות האמנות באוניברסיטאות. על הרעיון להקים מרכז מחקר שכזה הוא חושב כבר יותר מ־30 שנה. "ביום מר ונמהר בשנת 1981 הודיעו לי על פיטוריי מהאוניברסיטה העברית אחרי 11 שנות הוראה בחוג לתיאטרון. את ההודעה המפתיעה והמעליבה קיבלתי בניו יורק שבה שהיתי בשבתון. ירדתי לבית קפה עם נייר ועט, הרגשתי שזרקו אותי מגן עדן ושאני צריך להציל את החיים שלי. רשמתי שני ניירות. באחד הקמתי במחשבתי ובאופן אוטופי לחלוטין את 'החברה הישראלית לאסתטיקה', דבר שמעולם לא קרה. על הדף השני כתבתי מלא"י – ראשי תיבות של 'מרכז ללימודי אמנות ישראל'. כשחזרתי ניסיתי להעלות את העניין בבצלאל שבו לימדתי באותן שנים וזה לא צלח. כעבור 30 ומשהו שנים יושבת פה על הכורסה ידידתנו רודי בינט שעזבה לא מכבר את ניהול גלריה בינט, ושואלת את עליזה (אורבך, רעייתו של עפרת – י"א) ואותי – אולי יש לכם רעיון מה אני יכולה לעשות בחיים. מיד עניתי: מלא"י. הצעתי לה את זה כשי לחגים, ובתנאי שלא אטול חלק בדבר מלבד תרומתי כמרצה. לא רוצה ישיבות, ועדות, כספים וכו'".

התוכנית נפתחת במכללה שמתמחה במדעי החברה. למה לא באחד החוגים לתולדות האמנות באוניברסיטאות – מקום שאמור היה להיות הבית הטבעי עבורה?

"תשובה א' היא הסירוב התרנגולי – תרנגולים לא רוצים תרנגולים אחרים. תשובה ב' היא היחס המזלזל, המשתרך והמפורסם של האקדמיה לנושא. הרי צריך לחצות את הסמבטיון ואת ים סוף גם יחד כדי לקבל פה אישור לכתוב דוקטורט על אמנות ישראלית. בחוגים לא חושבים שצריך יותר מאיש אחד שיעסוק בנושא. היעלה על הדעת שבחוג לספרות יישב רק אדם אחד שיחקור ספרות עברית? עם זאת אני לא חושב שאף אחד לא חוקר, אלא שהמילה מחקר היא מילה פרועה כשזה מגיע לאמנות ישראלית. כמו שכולם אוצרים – כולם חוקרים, ובעצם אין כמעט מחקר ואין כמעט אוצרּות. יש תלייה של ציורים ואין מערכת מחקרית מסדרת, מסננת ומפקחת על איכויות כמו בעולם אקדמי. במציאות כזו בוגרי אקדמיות לאמנות יוצאים בורים ועמי ארצות. אני יושב לפעמים בבתי קפה ועושה תרגיל. שואל בוגרי בצלאל אם הם יודעים מי היה זריצקי. יש רגע של שקט ואז והם חושבים ואומרים: 'הוא היה אמן מופשט, לא?'. זה כמו להגיד 'מי זה בן גוריון', וזה בלתי נסבל לא בגלל עליונות הידע וההשכלה אלא בגלל טעמה של האמנות ואיכותה, והמחשבה על איזה אמנות נוצרת כאשר אין לה זיכרון תרבותי ודיון פנימי לחיוב ולשלילה".

אולי בעידן גלובלי לא נכון ללמוד אמנות חזותית דרך פרספקטיבת המקום.

"האמנות לעומקה – לא בקצף שלה, באדוות שעל פני הגלים, אלא בעומק, כשיש עומק – היא תמיד דו־קוטבית. קוטב אחד מושרש במקום ובזמן גם אם האמן לא מודע לזה, והקוטב האחר הוא אוניברסלי. אי אפשר לברוח מהמקום וגם כשאתה מנסה הוא רץ אחריך".

איפה תשים את הגבולות בתוכנית?

"אני שומע גבולות ונהיה לי רע".

צריך לבחור קורסים, מרצים, נושאי לימוד, מה נכנס ומה לא נכנס.

"קשה לבנות תוכנית מגוונת ורצינית שלא תהיה מריחה בנוסח לימודי אוצרות, ויש גם נסיבות כמו מספר הקורסים המוגבל. אז יש שני קורסים מרכזיים על תולדות האמנות הישראלית וקורס שקשור לארכיאולוגיה מקומית כדי שתהיה פרספקטיבה מזרח תיכונית קדומה. נוסף לכך חשוב שיהיה משהו עכשווי ולכן יצרנו קשר עם רותי דירקטור, וזה רכש נהדר. רודי בינט תלמד על הקשר בין אמנות לכלכלה והיה לה חשוב שיהיה גם עיסוק באמנות פלסטינית. אני כמובן סמכתי את ידיי על כך".

זה יישמע מתגרה, אבל למה לכלול אמנות פלסטינית בלימודי אמנות ישראלית?

"בגלל שהחברה הישראלית היא חברה פלורליסטית, ובגלל שההוויה הישראלית היא הוויה קונפליקטואלית בין הזהות הציונית לזהות הפלסטינית, ובגלל שהעם הפלסטיני עובר ב־20 השנים האחרונות תהליך מופלא של גיבוש שפה אמנותית לאומית שמזכיר בחלקו תהליכים שעברה האמנות הציונית בשנות ה־20".

ובכל זאת זה רגיש משום שככה הופכים את האמנות הפלסטינית לתת קטגוריה של אמנות ישראלית.

"אני חושב שצריך ללמד את זה מתוך השוואה. הלוואי שנצליח לעשות קורס משותף שלי ושל ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה (חוקר אמנות פלסטינית ומרצה בתוכנית – י"א), שישווה אחד לאחד דימויים ונושאים חוזרים באמנות הישראלית והפלסטינית. איך ירושלים מתבטאת בשני הצדדים, איך דמות האם, מושג הכפר, האדמה וכדומה".

כיצד תטפלו באמנות בת זמננו?

"אני לא יכול להסתפק בסיורים בגלריות, ולכן אני רוצה לערוך סמינר שבו יעלו השאלות הגדולות והקשות לגבי אופייה, כוחה, חולשתה ומגמותיה של אמנות ימינו. זה סמינר שמתאים לכמה מרצים יחד".

שכולם מגיעים מאותו הכפר…

"אנחנו מאותו הכפר? יש לנו גישות שונות לגמרי. שרה ברייטברג סמל מגיעה עם אקסקלוסיביות אמנותית, לעומתי שמגיע מנקודה פלורליסטית יותר ומוכן להתפשר על איכות לטובת דיון בתרבות. יש את יגאל צלמונה שחמק מהבעת עמדה מפורשת ביחס לאמנות עכשווית, ויש את דיוויד גרייבס שאני לא יודע מה יחסו לעניין".

תרחיב על הפשרה האיכותית שאתה עושה לטובת הדיון.

"בתערוכות ההיסטוריות שעשיתי הוצגו עבודות באיכויות שונות, כאשר לי חשוב יותר למצוא את הארכיטיפ מאשר לבודד שתיים או שלוש עבודות שהגיעו לאיכות, אם הגיעו בכלל. אני היסטוריון של תרבות ולא אחראי על הטעם הטוב. בשביל זה יש מוזיאונים גדולים, וכמי שעובד בפריפריה ידעתי שהמנדט שלי אחר. אם הם בונים קאנון, תפקידי ללכת לשוליים הסהרוריים והמוצללים".

את הריאליזם החברתי שחקרת נידו במשך שנים, ועכשיו באופן אירוני, בין השאר בזכות כוחות השוק, הוא חוזר למרכז הבמה וכבר כן נחשב לאמנות טובה. יכולת להשוויץ בכך שזיהית זאת לפני כולם, אך אתה מתעקש לשמר את ההתייחסות למוזיאון כממונה על הטעם הטוב.

"אני שונא לטפוח לעצמי על הכתף, אבל המאבקים שניהלתי נשאו פרי חלקי ויש כיום אנשים שנושאים את הלפיד שנשאתי בשנות ה־80. מגיל ההתבגרות חלומי היה להיות אינטלקטואל שוליים, אבל גם אני כבר פחות שנוי במחלוקת היום ונחשב לזקן שצריך לקבל אותו גם אם יש כלפיו התנגדויות. ככה נוח לי. הרי אם היה לי נורא חשוב להיות אוצר במוזיאון או פרופסור הייתי עושה מאמצים ומתחנף למי שצריך ומקבל את זה".

בזכות רווחה שאיפשרה לך להיות אינטלקטואל שוליים מבלי להזדקק למשרה יציבה.

"ללא ספק. הוריי מימנו את כל חיי האינטלקטואלים ואיפשרו לי להיות נסיך. כל מה שאני יכול להתנאות בו בחיים בא בזכות נדיבותם. תמיד עבדתי מאד קשה, אבל רק בתחומים שעניינו אותי".

במה הם עסקו?

"אמי הייתה עקרת בית ולאבי הייתה חנות ספרים ומכשירי כתיבה בתל אביב".

לא ממש בית גידול לנסיכים חסרי דאגות כלכליות בימינו.

"אבי לא היה מיליונר אבל היה אמיד. הוא סיפק סחורה למשרדים רבים בתל אביב, וצריך לזכור שהתחרות הייתה פחותה אז. לא היה עדיין אופיס דיפו".

————————————————————————————————–

לפרטים נוספים על בית לאמנות ישראלית, תוכנית הלימודים החדשה של המכללה האקדמית תל אביב־יפו 6460880־052  או: israeliart.co.il