אנשי הדממה

בסוף רב המכר המוצלח "חתול תעלול", אחרי שהכל כבר נראה אבוד, מצליח החתול לסדר את ההרס והחורבן שהשאיר אחריו שניות אחדות לפני שאימא חוזרת הביתה. אז מפנה ד"ר סוס אל הקורא דילמה מוסרית ושואל אותו אם כדאי לספר לאם על תעלוליו של החתול בהיעדרה: "כדאי לספר לה? מה דעתך? בעצם מה היית עושה בעצמך לו אימא שלך שאלה אותך?" (תרגום: לאה נאור, הוצאת כתר). כמו כל האימהות בעולם גם אני ניצלתי את השאלה הזאת כדי להפנות אותה חזרה לזאטוט. בפעמים הראשונות הוא מלמל משהו לא ברור. אחר כך למד איך לרַצות אותי ודקלם כמצופה: "בטח שהייתי מספר". כעבור זמן מה נמאס לו לשחק את המשחק. עכשיו כשאנחנו מתקרבים לסוף הסיפור, הוא ממהר להכריז: "אבל אל תשאלי אותי מה אני הייתי עושה". הילד עוד לא בן 6 אבל הוא כבר מכין את הקרקע להחרשות הגדולות של חייו.

ילדים ובעיקר מתבגרים עלולים ללקות בחוסר בינה. הם להוטים לרַצות את החברים שלהם, הם לא מפחדים למות, הם בטוחים שהם מבינים משהו על העולם (אף שאין להם מושג קלוש), והם לא מספרים כלום להורים שלהם. אני למשל, עד גיל 24 הספקתי (הקוראת אימא מתבקשת לשבת) להיכנס להריון לא רצוי, ללכת לטייל לבד בגבול ההימליה במקום שבו משוטטים רק חיילים ורועים, להסתובב עם גאנג'ה בתיק במקומות מטופשים למדי (כמו שדות תעופה בהודו), ויש עוד. תכלס זה ממש נס שעשיתי את כל השטויות האלה בלי להיפגע, להיאסר או להירצח. מובן שלא סיפרתי להורים שלי דבר על כל הפעולות הנפלאות האלה ממש עד לרגע זה (ויש לי הורים באמת מוצלחים, מהסוג הנאור, לא אנשים שראויים למידור).

אני נדרשת לסוגיה הזאת בעקבות פרשת המין בקריית גת, פרשה שגם בה הופתעו הורים רבים ממה שקרה להם מתחת לאף. האירוע הזה הוציא מכל העולם שלל התייחסויות נחרצות: לכולם היה נורא דחוף לקבוע מי אשם. המשטרה האשימה את הרווחה, הטוקביקיסטים האשימו את האישה, הפמיניסטיות האשימו את האבות. לי נדמה שיש פה סיפור מורכב מדי מכדי לנסח לגביו איזו כותרת חד משמעית (למה למשל עובדי הרווחה כל כך לא רוצים לשתף פעולה עם המשטרה? אני משוכנעת שיש לזה סיבה נסתרת ומעניינת במיוחד). אבל דבר אחד אפשר לקבוע בוודאות מוחלטת: את החדשות הרעות באמת הילדים שלכם עוד לא סיפרו לכם.