"הישרדות" אמנם לא באוויר, אבל בכאן 11 יכולנו אמש לראות משימת חסינות מול עיניינו: הרגע שבו עיתונאי בכיר מחליט להיכנס, בפיכחון, לתוך שדה מוקשים אתי. במקרה הזה מדובר בעמרי אסנהיים שבחר במשימה קשה, כזו שכמעט בלתי אפשרי לצאת ממנה נקי. כן, הגיע הזמן לדבר על הראיון ש"מסעיר את המדינה", זה שבו אסנהיים מראיין את אלי פלדשטיין החשוד כסוכן קטארי שפעל בתוך לשכת ראש הממשלה.

>> מאחורי החנוכיה של חב"ד מסתתרים איתמר בן גביר ועוצמה יהודית
>> איך מגבירות את התקווה עכשיו: לשפוך אור על המציאות. אור ורוד

"יהיה טוב", תכנית התחקירים והראיונות של כאן 11, חזרה אמש לעונה שלישית כשהיא מקוזזת בחצי. מי שנהג להוביל אותה לצד אסנהיים היה חברו הטוב, רוני קובן; אלא שקובן נסע ללמד בחו"ל ואסנהיים נשאר לבדו. מהי "יהיה טוב"? מעין שיבוט תאגידי של "עובדה". תכנית שמתמקדת בראיונות הישגיים ובכתבות גדולות על נושאים אקטואליים. לא תחקירים אלא "כתבות חשובות". התוכנית נולדה שבועיים בלבד אחרי ה-7.10, ולאור הצלחה יחסית המשיכה הלאה, כולל שני הישגים משמעותיים; הראיון עם עופר וינטר, וכמובן העדות המצמררת של טאיסיה זמולוצקי בפרשת אייל גולן.

אבל עכשיו, למשהו אחר לגמרי. כי במקרה דנן אסנהיים לא מגיע בתור מראיין אובייקטיבי – ויש לציין לזכותו, ובאופן שלא מובן מאליו בתקשורת הישראלית, שהוא גם נוקט שקיפות ומודה בכך. אסנהיים מצהיר על היכרות ארוכת שנים עם מושא הראיון שלו, וגם על כך ששמו שורבב לפרשת קטארגייט, בתור מי שבשלב מסוים תיווך בין פלדשטיין לבין בכירים ב"ידיעות אחרונות". בימים אלה הפרשה חוזרת לכותרות – גם על רקע החשיפה של אבישי גרינצייג ב-I24News, שהציגה כיצד פלדשטיין ויונתן אוריך – בפשטות – מוכרים זבל לעיתונאים בשליחות האח הגדול מקטאר (והעיתונאים כמובן קונים).

פלדשטיין החליט לדבר בפעם הראשונה והמשימה שלו ברורה: לנסות ולהגן על שמו הטוב, בפרשה שבה הוא אחד החשודים המרכזיים. מי שלכאורה התגייס מתוך כוונות טובות ללשכת ראש הממשלה אחרי האסון הגדול בתולדותינו, והפך – בחלוף הזמן – למי שמשרת אינטרסים איומים בהרבה של מדינה אפלה, שמממנת ותומכת בגלוי בטרור של חמאס ואירחה אצלה את בכירי ארגון הטרור הרצחני שתכננו את הטבח הכי נורא שהיה כאן.

וכמו הידיעות שפלדשטיין דאג לדחוף לעיתונאים, גם כאן יש נראטיב די ברור: אני לא צדיק – עשיתי טעויות, אבל לא עד כדי ההאשמות נגדי. לא שאלתי שאלות מספיק טובות, אבל לא יכולתי לדעת שהכסף שקיבלתי היה כסף שמקורו בקטאר. כלומר,הסיפור של פלדשטיין הוא שאין כאן עבריין שפעל במודע אלא איש עם כוונות טובות, שהסתבך בפרשה לא לו. לא מאכער, אלא פטריוט ישראלי שמעד.

מה שמאוד בלט בראיון זו העובדה שפלדשטיין מקפיד מאוד ללכת עם ולהרגיש בלי (או להפך): מצד אחד הוא מדבר בעיניים נוצצות מהערצה כלפי נתניהו, ומגן עליו מול הטענה שתדרך נגד הצבא (מה עם הלוי והגרי? גם הם תדרכו); מצד שני הוא יודע טוב מאוד לשלוף גם את חיצי הביקורת: נתניהו היה צריך להתפטר, אני רציתי שייקח אחריות על ה-7.10, ושיחסו לחטופים היה אינסטרומנטלי במקרה הטוב ומאוד לא אכפתי במקרה הפחות טוב. פלדשטיין הוא איש מתוחכם, הוא יודע בדיוק מה לתת לכאן 11 ולקהל שצופה בו – אבל גם מנסה לשמור על עצמו מול החברים מפעם בלשכת ראש הממשלה.

הראיון עצמו היה טוב ומעניין, אסנהיים עשה עבודה טובה ולכאורה גם לא עשה הנחות. אבל הראיון הזה לא היה צריך לבוא לאוויר העולם. אסנהיים הוא עיתונאי רב זכויות, שתקצר היריעה מלתאר את הישגיו המקצועיים (מסיפורים עיתונאיים ועד יצירות דוקו יוצאות דופן). במקרה הזה, כאמור, קשה לו לצאת מזה טוב. הוא עומד מול אדם שנמצא איתו בהיכרות קרובה ומביא ראיון עמו בשני חלקים, ולא צריך להיות יותר מדי קונספירטיבי כדי לחשוד שהקשר החברי הוא גם מה שהניע את הראיון הזה. לפעמים גילוי נאות לא מצליח לנקות את הבעיה, על אחת כמה וכמה באווירה החשדנית שיש סביב התקשורת בפרשה הזאת.

פרשת קטארגייט מדכאת כי אתה מנסה לשווא למצוא בה דמות הגונה, וככל שאתה צולל בתוכה, אתה רק מגלה עוד ועוד סימני שאלה לגבי דמויות מפתח. זה לא רק נתניהו, מנהיג לאומי לכאורה, שמתגלה בקלונו כך או כך (ובאופן מדהים לא נחקר כחשוד בפרשה, על אף שהסיפור כולו מתרחש בין אדריכלי מכונת הרעל שלו); גם היועצים והדוברים שלו, גם פוליטיקאים אחרים שמדקלמים את הססמאות שנוסחו על ידי קמפיין התודעה הקטארי (נגד כל היגיון), וכן – בהחלט גם עיתונאים, למרבה הצער, שלא עשו את העבודה המינימלית המתבקשת מהם ופשוט בלעו את הפיתיונות שפלדשטיין ואוריך בישלו יפה יפה על החכה.

נגד אסנהיים לא עומד כמובן כל חשד, אבל כשיש כל כך הרבה חשדנות מסביב, גם למראית עין יש חשיבות. אסנהיים היה יכול לבחור מרואיין אחר לפתוח את העונה. גם אלי פלדשטיין היה יכול לבחור פלטפורמה אחרת להתראיין בה, כזו שאולי תשרת אותו יותר כי הוא יבוא מול מראיין "נקי" ויוכל לכאורה להבהיר את הגרסה שלו בצורה טובה יותר, ללא עננה של היכרות מוקדמת עם המראיין שמייצרת תחושה של משחק מכור. כך שמשני הצדדים לא ברור למה דווקא הבמה הזאת נבחרה.

אסור לשגות באשליות: פלדשטיין הוא צלופח לא קטן, ומעשיו כפי שתועדו אצל גרינצייג מעידים שהוא אינו האיש התמים שהוא מציג. אבל גם שעון מקולקל מדייק פעמיים ביום, ופלדשטיין מביא למסך עובדה אחת יסודית: נחטפנו. נלקחנו בשבי על ידי ממשלה רעה ואכזרית, ועל ידי אדם שאמנם יושב בכס ראש הממשלה, אבל לא מתיימר להנהיג את העם ואפילו לא להסביר לו לאן הולכים. חוסר היכולת לקחת אחריות, חוסר היכולת להישיר מבט אחרי רצח ששת החטופים ובעיקר האמונה ששום דבר אינו קדוש – שאפשר לבגוד בכל אמון, כולל של אזרחיך בך, כדי להישאר בתפקיד ולהימנע מקריסה פוליטית. זאת עובדה.

אבל עם מה אנחנו נשארים מהסיפור הזה? עושה רושם שמתקיים מאמץ לייצר סיפור ישראלי קלאסי, כזה שבו "כולם אשמים" וכולם בו יוצאים רע והאזרח די נשאר נבוך בסוף. פלדשטיין מציג ברהיטות את הגרסה שלו, אבל ככל שאתה מביט בעיניים שלו ונזכר במעשיו, אתה שואל את עצמך: כמה אמת יש באמת הזאת? האם אפשר בכלל להאמין לאדם כזה כשהוא מדבר לכאורה בגילוי לב? זה העולם המצער שבו אנחנו חיים. לממשלה ולדובריה אנחנו מראש כבר לא מאמינים, אז לפחות התקשורת צריכה לשמור על אמינות גבוהה ככל האפשר. היממה של ה-22 בדצמבר 2025 לא עשתה טוב לאמון הזה ולא עשתה טוב לעיתונאי מצוין כמו עמרי אסנהיים.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• מחדל נתניהו
• מלחמת שבעה באוקטובר