בין יונה וולך לפיית'לס: אסף תלמודי מתעקש על המוזיקה היהודית

תָּבוֹא אֵלַי
אַל תִּתֵּן לִי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם
אַתָּה תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר שָׁרַק אַתְחִיל לַעֲשׂוֹת
תַּעֲשֶׂה אַתָּה בִּמְקוֹמִי
אֲנִי אַנִּיחַ תְּפִלִּין
אֶתְפַּלֵּל
הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי
כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי
הַעֲבֵר אוֹתָם מַעֲדַנּוֹת עַל גּוּפִי
חַכֵּךְ אוֹתָם בִּי הֵיטֵב
בְּכָל מָקוֹם גָּרֵה אוֹתִי
עַלֵּף אוֹתִי בַּתְּחוּשׁוֹת
(מתוך ״תפילין״ מאת יונה וולך, 1982)

השיר הזה של יונה וולך הוא רגע מפתח בספרות הישראלית,ובתרבות היהודית המודרנית בכלל. עם פרסום השיר, זלדה, המשוררת החרדית שעד אותו רגע הייתה חברה ופטרונית של וולך, נחרדה כל כך עד שהחברות ביניהן נפסקה. הריב הכן והעצוב הזה בין שתי יוצרות יהודיות נהדרות הוא דוגמא קיצונית לבעיה בעיסוק באמנות יהודית, ובשני הכוחות המנוגדים הפועלים בה: מחד, הממסד הדתי והפוליטי, ששואף לשלוט באמנות כדי לבצר שליטה תיאולוגית ופוליטית, ומאידך, היוצר היהודי והקהל שלו, שכמהים להגדרות חדשות, מסעירות ואישיות של הקשר בינם לבין הרעיונות הדתיים והחברתיים העתיקים. ההתנגשות הזאת בין שני הכוחות מתגלית, חזור והתגלה, באומנות הנגישה והנפוצה מכולן: המוזיקה.

This is my church
This is where I heal my hurts
For tonight
God is a DJ
For tonight
God is a DJ
This is my church
(מתוך God Is A DJ, מאת Faithless)

באלף תשע-מאות תשעים ושמונה, להקת פיית'לס, חסרי האמונה, זכו להצלחה עם שירם "God is A DJ". לא ברור אם אלהים הוא אכן די.ג'יי, אבל במובנים מסוימים הדי.ג'יי הוא תמיד קצת אלהים. במסיבה בתיכון, באוטובוס באילת, בקאמפ במידברן או באולפן גלגלצ, מי שבוחר את המוזיקה שולט במובן עמוק בהגדרה העצמית של קבוצת המאזינים. הכח הזה, כמו כל כח, הוא מסוכן, ביחוד כשהוא מגיע יחד עם רצון לשלוט במאפייני התנהגות ומחשבה של קבוצת המאזינים.

תרבות יהודית בכלל, ומוזיקה יהודית בפרט, שימשה שנים רבות מדי כלי להעברת מסרים תיאולוגים, פוליטיים וחברתיים של קבוצות מסוימות שהרהיבו עוז לחשוב שיש להן זכות להגדיר מהי יהדות, מהם התכנים האסתטיים של היהדות ומי הם, נו, יהודים. הממסד הדתי תמיד יחפש את המוזיקה שתיצור אצל הקהל הרגשת נחמה, שייכות ואמונה בסדר הקיים, ומולו תמיד יהיו יוצרים שירצו לאתגר, לאמלל ולשלוח את הקהל לחשוב ולחקור את האמונות וההרגלים שלו.

"לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת; עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ" (קהלת ג', פסוקים א'-ב')

מוזיקה יהודית אינה רק ניגונים של קרליבך או שירי לדינו מבית אבא. מוזיקה יהודית היא גם מאהלר, ושנברג ופיליפ גלאס ולאונרד כהן ולו ריד ויונה וולך ואביב גדג'. היא מדברת על אמונה וכפירה, והיא מציעה הרחבה של האמונה עד כדי שהיא גובלת בכפירה, והרחבה של הכפירה עד שהיא מייצרת אמונות חדשות. לכל דבר עת, והעת היום היא היא עת לדיאלקטיקה שיוצרת מרחב מוזיקלי ויצירתי שיש בו נטיעה ויש בו עקירה, ויש בו נחמה של השתייכות לקבוצה, אבל הקבוצה היא לפעמים קבוצה של כופרים, מגורשים ומחפשים. הקבוצה הזאת תמצא בית, והזדמנות להתעמת עם השאלות שעולות בה, בפסטיבל ניגונים בצדק. בצדק.

ברי סחרוף ורע מוכיח – אדומי השפתות, יופיעו בפסטיבל. מוזיקה יהודית

>> אסף תלמודי, מוזיקאי ומלחין יופיע בפסטיבל ניגונים בצדק עם יצירתו "מנקודת המבט של הנצחי", מופע של הגות, מוזיקה ניסיונית, אופטיקה ופסיכדליה לכבוד 389 שנים להולדת ברוך שפינוזה. עם רנה ורבין, אור אדרי, קרן טננבאום ואריאל קסיס.  
>> פסטיבל ניגונים בצדק יתקיים בין ה 29.11 ל 1.12 במרכז נווה שכטר ובהיכל התרבות תל אביב. פרטים וכרטיסים כאן