עיר האורות: חיי הלילה בתל אביב עייפים? לא, אתם עייפים

04:29 לפנות בוקר אחרי עוד מסיבה מוצלחת בתל אביב . השמיים כבר מתבהרים והרעשים של שטיפת המדרכות הראשונות נשמעים. זמן מושלם לחשוב על הלילות שעברו ועל אלו שמחכים לנו. אני לא אשכח את הלילה הזה באוגוסט 2015. הייתי אז תיירת צרפתיה למופת (למרות שתמיד סירבתי ללכת לקלרה. בכל זאת, סטנדרטים), ובעיניים של תיירת, "עיר ללא הפסקה" זו לא קלישאה, זו עובדה. נכנסנו, אני וחברה, כמו כמעט כל ערב, לרחוב שד"ל, לכיוון הרדיו EPGB, מוכנות לעוד לילה סוער אבל שגרתי. אלא שהפעם בעמדה הייתה אישה שניגנה היפ הופ. אישה שהלוואי והייתה אני. אישה שתהיה אני. ואז, ארבע שנים ועלייה אחת מאוחר יותר, ב-2019, הנה אני, על אותה העמדה, פותחת ערב בפעם הראשונה ברחוב שד"ל, ברדיו EPG.

כדיג׳ית פעילה מאז וכצרפתיה תמיד, עברו לי לא מעט מחשבות על מצב חיי הלילה פה אל מול חיי הלילה בצרפת. למה בתל אביב ראיתי ישר את זה קורה, בעוד שבפריז לא הייתי טורחת לחלום על זה בכלל? התשובה היא תחושת החופש. ואני יודעת שתגידו "אוי, הנה עוד עולה חדשה מסנוורת שמתלהבת מכל דבר בארץ". יותר מזה, ואם הייתם אומרים את זה אז, בגדול גם הייתם צודקים. אבל תנו לי להסביר.

אחד הדברים שמאפיינים את הלילה בתל אביב הוא היכולת שלו להציע מגוון של סגנונות מוזיקליות, בהן גם הרבה דברים נישתיים, והכל במרחק הליכה אחד מהשני. מהאווירה הייחודית של התדר עד מסיבות ההיפ הופ (על כל תתי הז'אנרים) ועד להאוס ולטכנו (כי זה לא הולך לשום מקום). לתל אביב יש את היכולת לקלוט טרנדים מהר, מוקדם ולהפוך אותם לתופעה מקומית מבלי ליפול למקומות של ניכוס תרבותי, פשוט בגלל האווירה הקלילה שיש להכל פה. התרגשתי כשיותר ויותר דיג'יים התחילו לנגן שירי היפ הופ בצרפתית. התרגלתי עוד יותר כשישראלים התחילו למלמל את המילים. 

מה שעוד יותר יפה בעיניי זה שבכל מקום, התייר האמריקאי (שלא לדבר על התייר הצרפתי) יכולים לבחור להתחכך עם המקומיים (או להשתלט על הכולי עלמא לגמרי בחודשי הקיץ, אבל זה כבר סיפור אחר). נכון, זה בגלל שהכל הרבה יותר קטן ולכן גם בהכרח שכונתי, אבל זו גם פשוט המהות של הלילה פה. אנשים בוחרים את הסביבה שלהם, נכנסים אליה ונטמעים בה מהר. מתחברים.

בפריז, גם אם תחפשו טוב, לא תמצאו את כור ההיתוך התרבותי הזה. עם כל הכבוד למוניטין המוצדק של חיי הלילה הפריזאיים והאיכות הנהדירה שלהם, בסופו של דבר הם גם יוצרים אווירה של אליטיזם ובררנות, מוכתבים על ידי קוד לבוש מסוים וכללים מיושנים שבעיקר גורמים לתחושה של אי-שייכות וניתוק לכל מי שקצת פחות מתאים או לא כל כך אוהב חוקים נוקשים.

כבליינית או מאחורי העמדה ,תמיד הרגשתי שהחיבור – בין בליין לבליין או בין הבליינים לדיג'יי – הוא בעדיפות עליונה ומגדיר היטב את הלילה התל אביבי. בכל ערב, בכל מסיבה שאני נמצאת בה, נוצר קשר ייחודי, נוצרה קהילה חדשה, לא משנה אם היא תהיה זמנית או קבועה, לא משנה אם יהיו עשרה או מאתיים אנשים באותו ערב. הקהילה הזאת נולדת כל פעם מחדש ומאפשרים ברגע זה לשחרר ולהרגיש חופשי, כמו פסיפס שכל הזמן מתפרק ומורכב מחדש על ידי הדמויות החולפות בהם.

הרבה כבר נאמר על עלייתה ונפילתה של סצינת הלילה בתל אביב. אבל אני לא קונה את זה. חיי הלילה לא יילכו לשום מקום כל עוד שקיים דופק כלשהו בעיר. כשאני ראיתי את החברים שלי מצרפת נדהמים מחיי הלילה פה וחודשים אחרי שחזרו עדיין מרגישים את ה-FOMO אל מול מה שקורה כאן, הבנתי שיש לנו פה קסם שאסור לנו לאבד – או להתרגל אליו יותר מדי. יש לנו שליחות וסטנדרט לעמוד בו. אם נדמה לכם שחיי הלילה בתל אביב כבר עייפים ולא מעניינים יותר אז תדעו שזה לא הם – אלה סתם אנחנו שעייפים. בפועל, אנחנו לא נופלים בתחרות גם לא מול הבירות האירופאיות הכי מרשימות.

>> אין יותר מועדונים: העתיד של חיי הלילה בתל אביב אפוף ערפל
>> כל הלילה על האש: יצאנו למפות את הרחוב הכי לוהט בעיר