אף אחד לא מושלם

היפטרו מעבודות היצירה הנהדרות שהם מביאים מהגן // דרור כהנוביץ'

בהתחלה זה מקסים. הזאטוט בן השנה חוזר מהגן עם היצירות הראשונות שלו, חבילת הקשקושים שדוחפים לכם בגן בסוף השבוע. אתם מתלהבים, אפילו תולים את הציורים בכניסה לבית ומראים לסבים ולסבתות בגאווה.

מהר מאוד אתם מבינים שזה סיפור שוליית הקוסם, אלא שבמקום מים זורמות אליכם יצירות מהגן, כל שבוע, הערמות נערמות בבית וכבר אין מקום לאחסן. אתם מתאמצים להיראות מתלהבים מהיצירות, החיוך נעשה עקום משבוע לשבוע.

בסופו של דבר מגיעה שעת הכושר. הזאטוט לא בבית. זה הזמן, אפשר להבריח את הסחורה החוצה בלי להיתפס. מבצע ״תייק בפח״ יוצא לדרך. במשך שעות תכננתם איך תטמנו את הערמה בפח של השכנים, מתחת לזבל וקרטונים, כדי להסתיר את הראיות. כשהמבצע מסתיים אתם נושמים לרווחה, הפשע המושלם כמעט. שבועות חולפים, הוא לא שואל על העבודות, הכל בסדר.

אלא שכמו כל פשע שסופו להתגלות, פתאום הזאטוט מבחין בטעות בערמת הציורים שלו בזבל. ״למה זרקתם לי את העבודות?", הוא צורח. אתם נחרדים, חושבים על תירוץ. ״זו העוזרת, היא לא הבינה מה זה״, אתם משקרים. פלא שילדים שונאים את העוזרת?

דרור כהנוביץ׳ כותב את הבלוג ״אב במשרה מלאה״ 

תהיו הכל, רק לא מאגניבים // גליה אלוני־דגן

בארכיון החרדות העשיר שלי מככבת סצנה אחת, חזקה במיוחד: בדמיוני השנה היא 2034. אחד מילדיי שרוע על ספת הפסיכולוג (800 ש"ח לפגישה, על חשבוני) כשסביבו עשרות טישואים מתפוררים והוא מונה באריכות את רשימת הדפקטים הבלתי נסלחים שלי, שהצליחו לדפוק לו את החיים באופן בלתי הפיך. אחרי האשמות בדרגה בינונית שאני עוד יכולה איכשהו לחיות איתן ("20 שנה בישלה רק עוף", "בחיים לא הגיעה בזמן לשום מקום" ו"בעלת דחף טרחני לחנך את כל העולם") מגיע משפט המחץ הקשה מנשוא: "והכי נורא היה הניסיון שלה להיות מאגניבה ליד החברים שלי. תגיד לי: כמה פתטי כבר אפשר להיות?!". ובכן, אין פדיחה גדולה מהצורך המביך שלנו להיראות קוּלים וצעירים לנצח בזמן שאנחנו מסיעים את צאצאינו לפעולה בצופים, פוגשים אותם במקרה כשהם מסתובבים בקניון או מארחים לארוחת ערב מתבגר נוהם ומדובלל ששייך להורים אחרים, בלתי פדחנים בעליל. כשירות חינמי לציבור, הנה רשימת האיסורים העיקריים שאין לעבור עליהם בנוכחות חברים של הילדים, אלא אם אמירות כמו, "אל תשים לב אליה, היא תמיד ככה", וגלגולי עיניים מיואשים באמת עוברים לידכם. למרבה הצער, המידע מוסמך ונבדק אישית:

גליה אלוני־דגן היא עיתונאית, עורכת תוכן ומתרגמת עצמאית, אימא לאייל (16) ולטל (7), מתגוררת בתל אביב

למדו אותם לשחק קנדי קראש וכך תזכו סוף סוף בהערצתם כשיגלו שאתם כבר עברתם את שלב 300 בזמן שהם תקועים ב-22. אל תספרו להם שלקח לכם חצי שנה להגיע לשם

אל תיתנו עצות // גיא הרלינג פישר

בספר שקראתי לאחרונה, אחת הדמויות (הרווקה שביניהן) אומרת לאחותה הנשואה ש"ילדים הם בסך הכל בעיה שאנשים יוצרים ואז טופחים לעצמם על השכם כשהם פותרים אותה". זה אולי נשמע אכזרי ומגעיל, אבל בינינו, רובנו מתייחסים להורות בתור רצף אינסופי של בעיות ופתרונות – וזה בסדר גמור. הבעיה האמיתית מתחילה כשאנחנו מרגישים צורך לחלוק את הפתרונות שמצאנו עם הורים אחרים, ובמיוחד עם חברים. ומזה כבר לא יצמח שום דבר טוב.

יש אינספור סוגי עצות של הורים להורים (מ"קחו לו את המוצץ" ו"תחזירו לה את החיתול", דרך "תנו לו לאכול מה שהוא מבקש" ו"היא תתרגל לכל מוזיקה שתשמיעו לה" ועד "תחמיאו לו על ציורים" ו"שתלמד להתמודד גם עם ביקורת, מה יש?!"). לעומת זאת יש רק שני סוגי תגובות לעצות בין הורים:

1. עזוב, אצלנו זה לא ילך.

2. עזבי, ניסינו את זה ולא הלך.

רגע, יש גם תגובה שלישית? אולי "רעיון מעניין, ננסה את זה מחר"? אהה. בואו נעשה תרגיל מחשבתי קטן: בפעם האחרונה שהודיתם להורה אחר על עצה והבטחתם לנסות, האם ניסיתם? ואם כן, האם זה הלך? נראה לי שהבנתם. אני רק מקווה שהשלמתם מאז עם בן/בת הזוג שלכם ("אמרתי לך שהוא לא יאכל פיצה עם ברוקולי/יישן עם האור הזה/יתאושש אם תשמיע לו ניין אינץ' ניילז!").

אז באמת, עזבו אתכם. גיליתם פיסה מופלאה של גאונות הורית? שמרו אותה לעצמכם. זה אפילו מהנה יותר.

גיא הרלינג הוא מתרגם ואבא של נעמי וגוני

אם טעיתם – אל תתביישו לבקש מהם סליחה. אין כמו לדעת מגיל צעיר שלטעות זה אנושי.

 

תזכרו שלא להכל יש עצה // להב הלוי

בלילה הראשון שישנתי עם ארם בבית חולים הייתי עייף נורא. הוא היה בן שלושה שבועות ושקל שני ק"ג ושמונה מאות גר', 300 גר' פחות מאשר ביום שנולד. שזה לא טוב. למחרת בבוקר היו צריכים לפתוח לו את הבטן, לתקן משהו בפנים, והוא שכב קטן מאוד באמצע מיטה עצומה, מחובר לשניים או לשלושה צינורות, ישן.

גם אני רציתי לישון, אבל החלטה שקיבלתי מוקדם יותר באותו יום – שלא אוכל כלום בעצמי עד שהוא לא יוכל לאכול שוב, כדי לדעת כמה רָעָב הוא מרגיש – נקרה לי עכשיו בבטן והדירה שינה מעיניי. אז עמדתי שם – בקומה השישית של בניין גדול ברחוב 31 בניו יורק – ממש מעל האיסט ריבר, הסתכלתי החוצה וחיכיתי שיגיע כבר הבוקר. בחוץ הכל היה קפוא ובהיר, פה ושם נשמעו צפצופים מחדרים אחרים או אוושת רגליים של אחות חולפת במסדרון, וחוץ מזה כלום. ריק מוחלט. חוץ מהקרקורים מהבטן שלי.

לא ידעתי אז אם קשה או קל לגדל ילדים, כי הם היו רק בני שלושה שבועות ושלושה שבועות ללא שינה הם לא שום מדד לקושי. וגם לא ניתוח. לאורך השנים ביליתי בין שניהם בסך הכל כ־15 לילות על כיסאות בבתי חולים. כשהיא הייתה בת 5 נאלצתי להתאכזר אליה במשך שבועיים לפי הוראתו של רופא שאמר לי: ״היא תצרח ותתחנן על חייה, אבל אם אתה אוהב אותה אל תקשיב. עשה מה שאני אומר לך״.

והיא צרחה יפה. ממעמקים היא צרחה. היו רגעים שאוזניי נחרשו מרוב בכי, שהעיניים שלי הוצפו ככה שהיה לי קשה לראות בבירור איך האומצה החצי חרוכה שהייתה הירך שלה למשך כמה שבועות הולכת ומחלימה. ופעם אחת – כשהיא נפלה ופתחה את הראש בחתך יפה ונקי וגדול מאחורי האוזן – התעלפתי בעצמי בזמן שהחזקתי אותה על הידיים ועצרתי לה את הדם וניסיתי לשמור על השמלה הפרחונית שלא תתלכלך, כי ידעתי שזה מאוד יצער אותה.

האם זה היה קשה? אין לי תשובה טובה לזה. אני מניח שזה חלק מגידול ילדים, אולי הפחות נעים, אולי היותר מסובך בתור אופרציה. כמה כבר אפשר לשעשע ילד בלהדביק לעצמך ערמה של פלסטרים על הרגליים ולמשוך אותם במהירות כדי שיראה שזה כלום? וזה כואב, קיבינימט. אבל הבוקר, הבוקר קיבלתי הודעה מחברה שראתה אותו בדרך לבית ספר: "הילד היפה שלך עמד ברמזור, שקט וגבוה. פתאום קראו אליו שתי נערות והוא שיגר להן כזה חיוך, שלדעתי אפילו שזה ינואר שחון לגמרי, הן הפכו לשלוליות". ואז הבנתי מה קשה: היום שבו יישבר למישהו מהם הלב. אז לא יהיו לי שום כלים להועיל להם. לא לצמצם את הכאב שלהם, לא להצליח לשכנע אותם שזה ייעלם מאוחר יותר, לא לשאת את הנטל במקומם. ואז יהיה קשה. וכנגד זה אין לי שום עצה לתת לאף אחד. וחבל.

להב הלוי הוא שותף בצווארון הכחול – משרד לעיצוב, מיתוג ופרסום, ומנהל את קמפיין המאבק של תל"י – חברת התמלוגים של התסריטאים והבמאים בישראל

אל תפחדו מהבדידות // רונית רוקאס

באחת מתמונות הילדות הספורות שנותרו בזיכרוני אני נמצאת לבדי במגרש החניה של הבניין, ששימש אותנו כמגרש משחקים. לא הייתי ילדה בודדה, אבל ברגע ההוא שנטבע כתמונה לעד, אני הולכת לי במגרש המוכתם ומרגישה שמחה, מאושרת ממש, כאילו הייתי על במת הפסטיבל. הבעיה היא שהזיכרון הנעים הזה לא לימד אותי דבר כשילדיי היו קטנים. פחדתי מהאפשרות שיהיו בודדים, וגיליתי שחיי החברה שלהם כילדים בפעוטון חשובים לי יותר מכפי שהיו חיי החברה שלי אי פעם. רק היום, ממרחק השנים, כשהם יודעים ורוצים להסתדר בעצמם, אני מצטערת שלא הרפיתי אז – בעיקר מעצמי.

רונית רוקאס כותבת, עורכת ומתרגמת ספרי ילדים ונוער. ספרה האחרון, "הנסיכה זוהרה", ראה אור באחרונה בהוצאת טל מאי ידיעות ספרים

אל תצפו מהם להגשים לכם את החלומות // אילן מעיין אשכולי

 יש בארץ הרבה אנשים שהתמקצעו במתן עצות הורות לסביבתם. אם אינני טועה, אלופת הארץ בארבע השנים האחרונות היא הזקנה שעוברת בין כל גני השעשועים ומעירה לאימהות שהילדים שלהן לא לבושים חם מספיק. מול מקצוענות כזאת, קטונתי. אבל מאחר שביקשו ממני, העצה הכי טובה שאני יכול לתת למישהו על גידול הילדים שלו היא להכיר בכך שהם לא הילדים שלו.

הילדים האלה הם רק של עצמם.
העובדה שזכיתם להיות אלה שיגדלו אותם, יאהבו אותם ויתחרפנו מהם, אלה שיכינו אותם לעולם המבלבל שבחוץ, עדיין לא אומרת שהם "שלכם".
הם לא אמורים להגשים את החלומות שלכם ולא אמורים לתקן את הטעויות שאתם עשיתם בדרך. והם בהחלט לא צריכים לעשות תואר/להתחתן/להוליד ילדים/להישאר בארץ/לבוא לבקר פעם בשבוע/ לטפל בכם כשתהיו זקנים ועוד כמה דברים שיהיה נחמד מאוד אם ירצו לעשות מרצונם החופשי, אבל זו תהיה כבר הבחירה שלהם, והגיע הזמן שנלמד לכבד אותה ככל שתהיה מעצבנת או תיראה מוטעית.
אז תנו להם לפסוע בנתיב שלהם ולטעות את הטעויות שלהם ולהתעלם מהעצות הטובות שלכם.
ואתם תזכו בפרס האמיתי: להגיד אחר כך "אמרתי לכם".

אילן מעיין אשכולי הוא תסריטאי, סופר, עורך ומסאז'יסט. גרוש ואב לשלוש בנות בהורות משותפת. ספרו "לראות את הנולד", יצא לאחרונה בהוצאת סיאל