אפוקליפסה עכשיו

נעם רותם – "נשורת"

בראיון שהעניק נעם רותם לאתר NRG לפני כמה שנים הוא טען ש"האמנות משתמשת בהמון שקרים כדי לומר את האמת". גם מבעד למסחריות הבוטה, האפקטים המוגזמים, הפסקול המלודרמטי והסצנות המופרכות בסרטי האסונות שגדשו את המסכים בעשר השנים האחרונות, שכן איזשהו גרעין נסתר של אמת. אירועים שהתרחשו במציאות, כמו אסון התאומים, נפילת שוק המניות ויחד איתו קריסת מעמד הביניים המערבי יצרו אצל הצופים מערך רגשי שיהיה התשתית שעליה יכלו לבנות המפיקים סגות בדיוניות שראשיתן באפוקליפסה.

אותה תחושה אפוקליפטית עולה גם מהאלבום החדש של רותם והיא נרמזת כבר באריזה שאכן מזכירה כרזה של סרט הוליוודי. רותם מופיע בה על רקע אפל כשמעליו שמים מכוסים עננים כבדים. ספק אם אלו ענני ברכה שירוו את הארץ חיים, משום שהאדמה שמתחתם מדברית ומוכת בצורת. שם האלבום, "נשורת", המופיע ככותרת על הכריכה, מעיד שאולי הוטלה על הנוף הזה פצצה שהותירה אחריה שממה ואבק רעיל. שביב התקווה היחיד בתמונה היא הבערה הפורצת מלבו של רותם, שמצולם כשידו הימנית על חזהו במחווה דרמטית ולא אופיינית.

נעם רותם. צילום יח"צ

האווירה ב"נשורת" משברית. על האלבום שורה מזג אוויר ערפילי וכמעט אפשר לנשום את האובך הבוקע ממנו. מלבד נשורת, האלבום שזור גם ב"אור שמש מכוסה אבק", ב"דם נגוע", בבארות מים מורעלים, באדמה ורוח רותחים ובערים נטושות בהן "רק המזגן מטפטף חיים". יחד עם הדימוי על הכריכה, מתקבל מהאלבום הרושם של תסריט אימה. אלא שבניגוד לרותם, סרטי האסונות ההוליוודיים, כשליחיהם של בעלי השררה, ניסו בכל זאת למכור שקר. הם ניסו לשכנע את הצופים שתחושת האסון שפקדה אותם מקורה בגורם שמימי כלשהו או בגזרת גורל, מפגע טבע כגון צונמי, רעידת אדמה, וירוס קטלני, גל קור או טרונדו, שרק לעתים תחילתו באיזה חטא קדמון, עלום ונשכח.

רותם, שלא מחויב לדבר מלבד תפיסת עולמו, טוען שהקריסה מקורה במציאות היומיומית האנושית. ב"אף אחד יותר", הרצועה הלפני אחרונה באלבום, רותם שר: "חזרתי כדי לראות/ מה נשאר מהמקום שגדלנו בו/ כתובות שנאה על הקירות/ שברי זכוכית ומזרקים בחצרות/ מתים־חיים מפטרלים בעיניים רעבות". השילוב בין התמונה הריאליסטית של נופי ילדות מוכי מצוקה לבין דימוי הבדיוני של זומבים מעניק תיאור חכם, רגיש ושלם של תהליך; של סיבה – הזנחה, ותוצאה – אנשים שהם מתים־חיים. של מציאות שיש מאחוריה היגיון. ההיגיון הזה, על פי רותם, מעוּות ומעוֵות.

רותם לא נדרש לעזרים טכנולוגיים, פיצוצים ותימרות עשן כדי לתאר את אזור האסון. הוא עושה זאת בעזרת אותו רוק בסיסי שאפיין אותו באלבומי הסולו הקודמים שלו, בעזרת קול עמוק ובוטח ובעזרת מילים מדויקות. גם הלחנים מוצלחים ברובם ולעתים יפהפיים ממש, כמו ב"אורות וצלילים" שבו רותם כותב את התפר הדק שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, קו השבר שבו "בין עצי המחטים/ החיים רוקדים עם המתים". בהוליווד הקריסה היא מקדם מכירות. אצל אמנים מסוגו של רותם, אדם מן השורה, היא הופכת לעוד סיפור עצוב.

השורה התחתונה: מישהו אמר עזרה בדרך?