אפריקה מקישה בדלת

במפות קדומות, שצוירו לפני גילוי אמריקה, מתואר לפעמים העולם כמין פרח בעל שלושה עלי כותרת. ממזרח: אסיה, מצפון מערב: אירופה, מדרום מערב: אפריקה. בתווך: ארץ הקודש, ובלבה חומה.

על חתיכת הנדל"ן המרכזית הזאת, שהיא האבקנים וטבור התפרחת, התיישבה ב־100 ומשהו השנים האחרונות קבוצה בדלנית מאוד ושמה הישראלים. הישראלים (להלן "אנחנו") הקיפו את האבקנים בגדרות. הם עושים ככל יכולתם להתמקד באחד מעלי הכותרת, שכלפיו יש להם סימפטיה מיוחדת. זהו העלה הצפון מערבי.

אפשר לראות בשתיקתו של עלה הכותרת העני מכולם, זה שמדרום מערב, מעין פלא. במשך עשוריה הראשונים של ישראל, הוא כמעט ולא השמיע אוושה. קרבתנו לאפריקה, ספציפית לאפריקה שמדרום לסהרה, בקושי הורגשה עד כה. יהודי אתיופיה אמנם הביאו לכאן משהו ממנה, אבל אנחנו מעדיפים להתעלם מהם ומעולמם. הם עניים מדי. מה יש מעבר לזה? קצת אנטבה, שמועות על עסקיו של גאידמק באנגולה, כמה אייטמים בחדשות שלא קשורים אלינו, ושעדיף לזפזפ הלאה מהם, כי יש בהם תינוקות עם צפדת וזבובים על הפרצוף, וזהו, פחות או יותר.

 היי, זאת אפריקה

ולפתע פתאום, אפריקה מקישה בדלת, ובפיה קריאה לעזרה. זה קורה, למרבה האירוניה, בדיוק בתקופה שבה מגיעה ההתבדלות הישראלית לשיא מוחלט, והתוצאה מבאישה את ריחו של הפרח. ברמת קבלת ההחלטות, מתרחשים כאן תקדימים מדהימים: למשל נפנוף 99.9 אחוז מבקשות המקלט וסירוב לדון בהן, למרות כל התחייבויותיה של ישראל. למשל חקיקת חוק המורה על מעצר בן שנים של בני אדם שאין לדעת אם פשעו כלל (הסגת גבול היא עברה, אבל לא במקרה שמאושרת בקשת מקלט). ברמת הרחוב, זהו אסון. בהיעדר מדיניות כלשהי, נשלחים מבקשי המקלט אל מרזבה הסתום של המדינה: שכונות המצוקה של תל אביב. כאן נופלת קהילה חלשה אחת על אחרת, שתי המצוקות מלבות זו את זו, ומתחילה תסיסת שנאה.

השנאה הזאת פורצת. היא מגיעה אל דפי העיתונים, והעיתונים מקבלים את הקו שלפיו אין פליטים. כולם מהגרי עבודה. כולם מוצצי דם. כותרת בשער "ידיעות אחרונות", מיום שני השבוע, החרידה בלבן על גבי שחור. היא סיפרה כיצד "המסתננים" באו ו"כבשו" את כיכר רבין בהפגנתם. כותרת המשנה תיארה את המחזה כמזעזע, כהזדמנות ראשונה שבה ניתן לציבור הרחב לחוש בפלישת האפריקאים. הקורא נשלח למאמר שהציג את מבקשי המקלט כאיום קיומי. מאמר נגד, ששואל מה קרה להגינות האנושית הבסיסית שלנו, לא היה שם. אלה אינן מחשבה שמותר לחשוב. עכשיו מותר לחשוב רק מילה אחת, מילה משמעותית במיוחד בלקסיקון העברי המתחדש: המילה "הם".

הם כל כך אחרים מאיתנו. הם שחורים, הם עניים, הם מוסלמים ברובם, הם האחר האולטימטיבי, ואין מפחיד מהאחר הזה. הפחד גואה. הוא עובד חזק. הוא עובד כל כך חזק, שבשבוע שעבר דקר יהודי תושב שכונה בדרום העיר פעוטה אריתריאית בעינה. הפחד, כידוע, גם מוכר עיתונים, ומחזק את מעמדם של פוליטיקאים חובבי מילים כמו "סרטן". הפחד, בסופו של דבר, שורף את ההיגיון ומושל בכל, כמו המוות האדום של אדגר אלן פו.

ישנה עוד רמה שבה קורים דברים, והיא רמת הלב. הלב האנושי יודע לפחד ולשנוא, והוא יודע גם לעמוד על שלו. בשבועות האחרונים היינו עדים לעוד ועוד מעשים שביצעו מבקשי המקלט, בדרישה שיוכרו כבני אדם. זה התחיל בצעדה ממתקן חולות, ובעוד אחת, והמשיך בשביתה ובהפגנות. אלה היו, כולם כאחד, ולמרות המסגור הרעיל של "ידיעות אחרונות", רגעים שמפרקים את המילה "הם" מכוחה. חלקינו, לפחות, נזכרנו במה שלמדנו פעם: זה שכל בני האדם נולדו שווים. שיש להם זכויות. איפה לימדו אותנו את זה? איפה זה כתוב? זה באמת היה פעם משהו שאנשים האמינו בו? גם כאן?

מבקשי המקלט לא כאן כדי להזכיר לנו את מה ששכחנו להיות. הם כאן כי אריתריאה היא מקום מחריד. היא ידועה בתור הארץ הטוטליטרית ביותר בעולם מלבד צפון קוריאה. 83 אחוז מהאנשים שמצליחים להיחלץ ממנה מקבלים מעמד של פליטים. הם כאן כי סודן היא המוות, פשוטו כמשמעו, עבור הרבה אנשים. גם דרום סודן, שאליה גורשו מישראל פליטים מיד עם היווסדה כמדינה עצמאית, היא המוות. ילדים ילידי ישראל שגורשו לשם מתו ממחלות, ומלחמת המיליציות הנוכחית שמתגברת שם מאיימת על חיי יתר המגורשים.

מבקשי המקלט לא באו לכאן כדי ללמד אותנו שאנחנו טיפשים וגזענים, אבל נוכחותם כאן נותנת לנו הזדמנות ללמוד, לתקן את דרכינו ואת העולם. התיקון הזה, אם נבחר לבצע אותו, ישפר גם את מצבנו, שהוא בכי רע, דְלקה אחת גדולה של פחד. הוא יכול גם לשפר מאוד את העיר הזאת. ברגע שתהיה מדיניות שתתמוך בכל תושבי שכונות הדרום, מדיניות שתכיר בפליטים לצד מדיניות שתתמוך בתושבים הוותיקים, עשויה לזרוח שם שמש חדשה. מדיניות הגיונית תאפשר לפליטים שמעמדם אושר לבחור מקומות מגורים אחרים על פי צורכיהם, וכך להקל על פיצוץ האוכלוסין בדרום. אלה שייוותרו יוכלו לקיים רובע בינלאומי מיוחד במינו, קשר לעלה הכותרת הדרום מערבי, ליבשת שכנה מופלאה בעוצמתה. כבר היום מוזמן הציבור הרחב ללכת לשם, להתפלא מההתרחשות ברחוב נווה שאנן בימי שבת, ליהנות מאינג'ירה טעימה ופוט פוט משביע, ולעשן נרגילה.

"הם" לא הולכים לשום מקום

תאמרו שאני חולם, אבל אני לא היחיד, ואני בהחלט לא משחית את זמני. המציאות היא שחייבים לחלום וגם לעשות. המציאות היא שהארץ שבה אנחנו חיים נמצאת כאן, באבקנים, ושאפריקה קרובה, ושהיא קשה. המציאות היא שישראל חתומה על אמנות ומחויבת להן, ויותר מכל: המציאות היא שמבקשי המקלט אינם איום. הם אינם איום דמוגרפי, מכיוון שלמרות הכל הם מעטים, ומדיניות מקובלת של קליטת פליטים תוכל למנוע הכבדה על מערכות ולאפשר אינטגרציה. הם לא איום לציבור, מכיוון שאין אדם שנולד פושע, גם אם הוא שחור, רחמנא ליצלן. מרבית הדיבור על פשע מצד מבקשי המקלט הוא דיבה. אם אינו דיבה חשוב לזכור: קהילה שעומדת על רגליה היא יציבה יותר, ופרודוקטיבית יותר. קהילה במצוקה היא קהילה בסיכון, וזוהי קהילה במצוקה. פר אקסלנס.

כרגע המדינה עושה הכל כדי שהקהילה של מבקשי המקלט לא תעמוד על רגליה, לא כאן, על כל פנים. לכן חייבים לחלום. חייבים להתקרב ולהכיר, להבחין באופנים שבהם "הם" שייכים ל"אנחנו", ולחוות קצת סולידריות אנושית. חייבים ללחוץ שתנוסח ותחוקק מדיניות. "הם" לא ילכו. כי אין להם לאן. עלה הכותרת הדרום מערבי לא ינשור. לא כל עוד נמשיך לרצות להיות כאן.

ולמה בעצם אנחנו רוצים להיות כאן? דווקא כאן? כי זוהי מדינת היהודים, כמובן, וזהו, בסופו של דבר, הטיעון האבסולוטי המועלה נגד מבקשי המקלט. כן פליטים, לא פליטים. הם לא יהודים. מקומם לא כאן. חיכינו 2,000 שנות גלות, מגיעה לנו ארץ בלעדיהם.

אני מסתכל סביבי ותוהה איפה היהודים. מיהו יהודי אם לא אדם שסבל רדיפות וגזענות, שהושלך ממקום למקום או לפחות שאבותיו הושלכו, שמבין ללבם של אלה שהגורל חבט בהם על פרצופם ושמקדים אמפתיה לחשד? יהודי הוא אדם כזה, משום שבו נהגו תמיד בחשד ולא באמפתיה, והוא זוכר את זה ומסיק מסקנה.

אם יש יהודים בארץ הזאת, הם בלתי נראים למדי, ואם הארץ הזאת צריכה משהו, זה כנראה יהודים. יהודים בנפש, שיכירו בזכותם של לא יהודים להגיע אליה מזוועות המדבר, שיזהו בהם, למרות המראה השונה כל כך והשפה המוזרה והעוני הקשה, את סבתא שהייתה מעפילה, את משה רבנו, את עצמנו. כרגע מדינת היהודים נשלטת על ידי פולש זר ושמו גדעון סער, ולו יש יס"מניקים מדבריים שסופרים עד עשר, דוחפים את הכושים המזוינים לזינזאנות, ואחר כך שוטפים את הידיים טוב טוב, לוודא שלא נדבקו בכלום.