בדרך צפונה פגשנו מסעדת דרכים פנטסטית. ויש גם בונוס

ריחניה הוא כפר צ'רקסי ליד רמות נפתלי. אם נכנסים ברחוב הראשי, נוסעים בו עד הסוף, פונים ימינה, מגלים שאתם באין כניסה, עושים יו-טרן, ממשיכים ישר ולוקחים את הפניה הבאה ימינה, ואז נוסעים עד הסוף שוב ימינה, מגיעים מחדש לכניסה, אל תשאלו איך גיליתי, נוסעים שוב ברחוב הראשי, הפעם לאט, רואים מימין בניין שנראה מבחוץ כמו סניף דואר ומבפנים כמו סניף דואר שגם מוכר שוקו ולחמניות. ושם, מאחורי קיר עם חור בצורת דלפק, עומדת אישה ומטגנת את גן עדן.

חלוז'. ככה קוראים לזה, אבל השם האמיתי צריך להיות "ענן של אושר". כי מדי פעם הכל מסתדר, ומוצאים מסעדה ערבית מעולה, כזאת שממש שווה לעצור בה אם נוסעים צפונה למרות שיש לה שם קצת מלחיץ ומיקום טעון היסטורית. אבל לפני שניגשים לזה, חייבים לדבר על זה שסופ"ש בצפון הוא כמו שקית הפתעות של יום הולדת. יש פוטנציאל לחגיגה, אבל יותר מידי פעמים זה נגמר בבכי. לא הפעם, ממש לא הפעם. אולי בדמעות של אושר. כיסון בצק מטוגן ממולא בגבינה. ככה מתארים את החלוז', אבל זה מפספס את כל הפואנטה. את הבצק מלא הבועות שמתפצפץ לך בפה. את הגבינה הצ'רקסית המתקתקה שמפוצצת את בלוטות הטעם. את האושר הצרוף שמציף אותך עם כל ביס. וכמובן – את העובדה שזה הנשנוש המושלם כי זה לא סותם לך את הבטן. וזה חשוב, כי אנחנו בדרך לארוחת ערב במקום אחר לגמרי.

איפשהו בין כל הצלחות האלה מסתתרות כמה הברקות רציניות. ארמון סהרה (צילום: שני בריל)

עברו קצת יותר מעשרים שנה אחרי שדיאנה ואל באבור הביאו לגליל את בשורת הבישול הערבי/שמי/פלסטיני/לבנוני-סורי העילי. חייבים להודות שהמהפכה קצת נתקעה. עזבה בכפר רמא, רולא בחיפה, אל באבור (המקורי מספר 1) באום אל פאחם הן עדיין חוויות קולינריות מרשימות, אבל הן מעטות ובודדות בתוך ים מסעדות "סלטים-שיפודים-כנפה" שמציף את צפון הארץ. זה לא בהכרח דבר רע מטבעו. כמו בכל ז'אנר, גם כאן אפשר למצוא הרבה בינוניות אבל יש גם מספיק הפתעות נעימות, כמו "אבו סלאח" בצומת עמיעד שמספקת חוויה מעולה לז'אנר. אז שהתחילו להגיע שמועות על מסעדה "מיוחדת", ועוד כזאת של בן משפחת עבאס – אלו מאל באבור – היה ברור איפה עוצרים בדרך לכנרת (ואם אמרתם לעצמכם בראש "בפונדק דברת" אתם א. זקנים, ב. צודקים, טכנית).

>> המסעדות הכי טובות בתל אביב: בכמה מהן כבר אכלתם?
>> 30 המנות הכי טובות בתל אביב מתחת ל-30 שקלים

ארמון סהרה נמצאת בנין, כפר קטן על הכביש בין עפולה לכפר תבור, שפעם, לפני כביש 6, היה ציר תנועה מרכזי בדרך לצפון. בכניסה לכפר, בבניין שמאחורי תחנת הדלק, פעלה במשך לא מעט שנים מסעדת שיפודים שנסגרה בתקופת הקורונה. את החלל הענק לקח נשאת עבאס, שעבד שנים במסעדה המשפחתית ובסניף שפתחו בעכו. במבט ראשון בתפריט לא ממש ברור לאן הגעת. לצד מנות מחייבות כמו חומוס וכרובית בטחינה, יש גם הזיות שנשמעות לא מאוד קשורות, כמו נקניקיות כבש מוקפצות בשום קונפי (למרות ששום דבר לא מתחרה במנה בתפריט שמישהו רשם לידה – בעט! – "זה אין היום"). אבל אז מתחילים להגיע הסלטים.

מה לעזאזל קורה פה ולמה זה כל כך טוב. ארמון סהרה (צילום: שני בריל)

כי בין הסלטים, שהיו טעימים, אין מה להגיד, פתאום נצנצו פנינים. כן, הכרובית בטחינה הייתה אחלה. החומוס היה… חומוס מסעדות. אין על מה להתלונן. אפשר לעבור ככה על כל אחד מהרבה יותר הסלטים שהגיעו לשולחן, אבל זה לא חשוב, כי פתאום אתה טועם סלט של בטטה, ענבים ופיצוחים. ואתה צריך שהמלצר ימלא את הקערית איזה שלוש פעמים, רק כי אתה לא מצליח להבין מה לעזאזל קורה פה ולמה זה כל כך טוב. ואם אתם נהנים מסלטים ירוקים, אז אנשים בשולחן עפו על הסלט "עלים". יש מצב שהם אמרו לי באיזה עלים, מדובר אבל הייתי עסוק בלאכול פיתה שום קריספית עם ציזיקי אדיר והמידע הזה הלך לאיבוד בתוך הרעש של הקרנץ'.

חתיכת יציאה אחרי חתיכת יציאה. ארמון סהרה (צילום: שני בריל)

הכל השתתק כשהגיע השישברק. הכיסונים העדינים היו ממולאים בבשר שהיה מתובל בדיוק עד שקשה לחשוב מה עוד יכול לשפר אותו. בשילוב עם יוגורט זו מסיבת הטעמים הגדולה של השנה. באמת ביצוע מרשים. ואם אחרי פסגת השישברק היה חשש שתגיע נפילה, לצלחת הממולאים – עלי גפן וקישואים – היו תוכניות אחרות. יש מעט מאוד דרכים לגיטימיות להשתמש בקישוא. הממולאים כאן הם בהחלט בטופ של הרשימה. זה ביס נהדר שנותן לקישוא הרבה כבוד, ומזכיר למה הוא אולי לא משהו בעצמו, אבל מצוין ככלי אחסון לדברים טעימים.

למנות עיקריות החלטנו ללכת על דגימה רוחבית של התפריט. כדי לבדוק את אזורי ה"על האש" הזמנו מיקס גריל: קומבינציה של סטייק ריב איי, קבב וצלעות טלה. הסטייק היה לא יותר מחביב (במילים אחרות: מיותר). הקבב, לעומת זאת, כבר היה סיפור אחר. הוא הגיע על שיפוד כשבין חתיכות הקבב היה פלפל חריף. בהתחלה זה נראה כמו שיעור של בתיה עוזיאל, אבל האמת שזאת הייתה חתיכת יציאה. הפלפל החריף נתן לקבב בין מעטפת נעימה והוסיף לו מאוד. ועדיין, הוא לא התקרב לצלעות הטלה. לא יודע איפה הם מצאו את הטלה הזה, אבל הצלעות היו ענקיות, מטופלות נהדרת וטעימות כמו שרק צלעות טלה יודעות להיות. סוכריה בשרית על מקל. רק להחזיק ביד וללקק כל מילימטר של העצם.

עלי גפן עם תוכניות אחרות. ארמון סהרה (צילום: שני בריל)

מהצד של המטבח הערבי, התחלנו עם מוחמר עוף. הרעיון כאן הוא כרע עוף מטובלת בסומק, שעוברת צליה בטאבון, קודם בעצמה, ובסוף על לאפה שעליה מוגש העוף. עכשיו, אחרי שאנחנו מורידים את המילים הגדולות, אנחנו נשארים עם כרע עוף על לאפה. ומה כבר יש להגיד על עוף בטאבון? שהוא לא התייבש? הוא לא התייבש. היה אחלה עוף. לעומת זאת, יש הרבה מה להגיד על הלאפה. כי זה לא סתם לאפה. שפכו עליה לפני החימום הסופי בטאבון בצל מטוגן וצנוברים, וכל המיצים של העוף נספגו לתוכה. ולפני שהתיאור הזה הופך לפורנוגרפיה קולינרית מוחלטת, רק נגיד שזה כנראה הדבר הכי מושחת שאכלנו לאחרונה, וזה לגמרי נהדר.

>> בשבוע שעבר באנו לבית קנדינוף בשביל המנגו. נשארנו בשביל הטעים
>> אכלנו באייבי סלט אבטיח ששינה את חיינו. איזה מקום נהדר

אבל רגע השיא של המנות העיקריות היה, בלי שאלה, הטאנג'ין אוסובוקו. קודם כל, כי זו לא מנה, זה שואו. הפרזנטציה מעלפת. מגיע לשולחן סיר גדול שכוסה בבצק והוכנס לתנור, ועכשיו הפיתה היא המכסה שלו, כמו בקבב חאלבי. אחרי שהמלצר (בטקסיות מוגזמת להפליא) חותך את הבצק, הוא מרים את המכסה ובפנים מתגלה בשר אוסובוקו כל כך רך ונעים, שהוא מתפרק מהעצם רק מהמבט של המלצר (טוב, לא. הוא השתמש במזלג. אבל תודו שזה נשמע יותר טוב ככה). יחד עם הבשר מגיעים בסיר עם אורז ותפוחי אדמה, אבל מה שהופך את החוויה לבאמת מוצלחת זה היוגורט שמוגש בצד. החמיצות של היוגורט שוברת את השומניות של הבשר ועוטפת אותו בקרמיות עדינה. התוצאה היא ביס שהוא תענוג מושלם. כזה שאתה חולם שתוכל לאכול שוב מחר, ואז מבין שזה לא חלום. כי מדובר במנה זוגית ענקית, ואפשר לקחת את מה שנשאר הביתה.

רמה אחת מעל הסטנדרט. ארמון סהרה (צילום: שני בריל)

הכנאפה הלכאורה סטנדרטית שהזמנו לקינוח הייתה הפתעה נעימה לסיום. הגרסה של ארמון סהרה היא שיפודי כנאפה שנצלים על האש. כבר פגשנו גרסאות כאלו בעבר, חלקן בתוך פיתות, אבל כאן היא הייתה רמה אחת מעל. חתיכות הכנאפה נצלו באופן כמעט כירורגי מכל הכיוונים, והגבינה שנזלה מתוכן השלימה ביס נהדר וארוחה מצוינת.

ארמון סהרה היא לא מסעדת פיין דיינינג ערבי. אבל היא בהחלט מסעדת דרכים פנטסטית, כזאת שיכולה להוות פתרון, לא משנה באיזה הרכב אתם מגיעים. היא יודעת לספק פתרונות שניצל/פרגיות המבורגר לילדים, בשרים על האש אבל גם מאפשרת לקבל חוויה של מטבח עילי מקומי נהדר. זאת אולי לא מסעדה שנוסעים אליה במיוחד מהמרכז, אבל אם אתם באזור עפולה ואתם רעבים, ספק אם תמצאו אופציה יותר מוצלחת מזו.

★★★★ ארבעה כוכבים
ארמון סהרה, נין (ההנחיות המדויקות בפסקה הרביעית), ראשון -שבת 23:00-11:00
שניצל 60
מיקס סהרה 110
מחאשי 40
שישברק 60
טאג'ין אסובוקו (לזוג) 220
מוחמר עוף 70
שיפוד כנאפה 30