ארץ הרי הפסגות

כשווילם ברנץ (Barents) ההולנדי הפליג בעשור האחרון של המאה ה־16 צפונה, בחיפושו אחר מעבר צפוני למזרח, הוא לא תיאר לעצמו מה ימצא בדרכו המסתורית. לאחר ימים של הפלגה בים פתוח נראתה יבשה באופק, והתגלו הרים בולטים ומשוננים. ברנץ החליט לקרוא למקום שפיצברגן, ארץ הרי הפסגות בהולנדית. מאז ימי ברנץ לא שבו ההולנדים לשפיצברגן, ובשנים האחרונות הגיעו לשם בעיקר ציידי לווייתנים נורבגים, בריטים ורוסים, וכן אמריקאים שהפליגו למקום בשביל מחצבי הפחם שבאי. שפיצברגן ספגה התעללות רבה מאותם אנשים שהגיעו כדי ״לעשות קופה״ על חשבון אימא טבע; אלפי לווייתנים ניצודו, כשאלו אזלו – פנו הציידים לנבתנים המסכנים. וכשאלו אזלו? אז חזרו בני האדם חזרה ליבשת המרכזית.

את שפיצברגן הקפנו באונייה מפנקת, שונה לחלוטין מזאת של אותם חלוצים ורודפי הזדמנויות שהגיעו לכאן בשנים עברו. מדי יום ירדנו בסירות גומי לחופי האי הבתוליים כדי להתקרב לנופים ולבעלי החיים. מיליוני ציפורים ועופות ים מגיעות לשפיצברגן מדי קיץ כדי ליהנות מאור השמש הרצוף ומהסביבה הבטוחה לצאצאיהם הרכים – הבוקעים מהביצים בשיא הקיץ, שאמנם קצר אך מואר ברציפות. הירידה לחוף נעשית בצורה מסודרת: ראשונים יורדים שומרים חמושים, שמטרתם לאבטח ולשמור על ביטחוננו מפני בעלי חיים שיכולים לאיים ואף להרוג מטיילים חסרי מושג וחסרי אונים.

חברי הקבוצה בודקים את הקרחונים המתמוטטים בקרוב:

בעוד האונייה משליכה עוגן, הבחנתי בסיבה שעבורה אנחנו יורדים לחוף  -עשרות נבתנים המצטופפים יחד ונהנים מהשמש המלטפת ברביצה על החוף. ירדנו לחוף והגענו למרחק של כ־200 מטרים מהם. התחלנו בהתקדמות אטית מאוד ובהליכה שפופה, ולעתים אף זחילה, כדי שנוכל להתקרב כמה שיותר לחיות הענק האלו. כל תנועה פתאומית עלולה להפחיד אותם, ואם הם חס וחלילה יחלו במנוסה, חלק מהנבתנים הקטנים יותר עשויים להירמס ולהיהרג על ידי חבריהם הגדולים מהם. לאחר כשעתיים של התקדמות אטית, הצלחנו להגיע קרוב אליהם כך שאצליח לתפוס את הצילומים שעליהם חלמתי. פרנק, אחד המדריכים, המכונה גם ״הלוחש לנבתנים״ השמיע קולות מוזרים כדי לקרוא להם להתקרב. בעודי מגחך נוכח המחזה המוזר, ארבעה נבתנים הגיחו מהים במרחק שלושה מטרים ממני. תוכלו לתאר לעצמכם את המבט המופתע שהשתלט על פניי ברגע זה.

שועל ארקטי צעיר מתבונן במצלמה:

נבתנים סקרנים מוציאים את הראש לבוחנים את חברי הקבוצה:

דב הקוטב (דב לבן) הוא הטורף היבשתי הגדול ביותר בעולם. הוא מגיע לגובה של עד ארבעה מטרים בעמידה על רגליו האחוריות. למרות גודלו, ואולי בגלל גודלו המרשים – הוא בסכנת הכחדה חמורה במיוחד. ההתחממות הגלובלית והפשרת קרח הים – שאותו הדב חייב כדי לצוד כלבי ים – גורמים ליותר ויותר דובי קוטב לגווע ברעב מדי שנה. לצלם את דב הקוטב היה מאז ומעולם אחד החלומות הגדולים ביותר שלי. דובי הקוטב שראיתי בטבע השאירו עליי רושם אדיר, והצילומים שצילמתי נחרטו בזיכרוני. אך עדיין לא צילמתי את תמונת החלומות שלי שבה דובה אם עם גורים קטנים, או שני דובים זכרים גדולים בקרב טריטוריאלי. זה חלק מהיופי בצילום, לא מפסיקים עד שמגיעים לצילום המושלם. כך אמשיך לטוס לשפיצברגן כל שנה במרדף אחרי הגשמת החלום הגדול, ומדי שנה, קבוצות של מטיילים הרפתקנים מתלווים אליי לאזור הקוטב הקיצוני הזה במרדף אחרי החלום שלהם, ואנחנו משתדלים לחוות את החוויה המושלמת.

דוב הקוטב על כיפת הקרח בקוטב הצפוני נעצר ומסתכל על האונייה שלנו:

רק אחרי שחוזרים מקצה העולם ומקבלים פרספקטיבה אחרת על החיים, אפשר להבין את המקום שלנו בעולם המופלא הזה – עולם שמעטים חווים אותו באמת כמו שצריך.

רועי גליץ הוא מנכ"ל פוטובע – מסעות צילום בעולם ושל בית הספר לצילום גליץ.