הרוח הישראלית עוברת טלטלה. אי אפשר לשתוק את זה יותר

ההצגה "ארץ יחפה" נולדה אצלי בהשראת מחזה מאת פנינה גרי, אישה ויוצרת שהייתה ועודנה השראה לי וליוצרי תיאטרון רבים. הסיפור הכל כך ישראלי הזה נצרב בי וכמו ביקש ממני שאתן לו, בדרכי, חיים חדשים על הבמה. שנתיים לפני מותה, נפגשתי עם פנינה וסיפרתי לה על רצוני לכתוב עיבוד חדש למחזה. ביקשתי את הסכמתה והיא נתנה לי את ברכת הדרך. התחלתי לכתוב וכך, לאורך הזמן, הוספתי דמויות, שיניתי שמות, הרחבתי עלילות ונתתי מקום מרכזי לנושא הפוסט טראומה. המחזה ישב וחיכה לרגע הנכון.

אחרי שבעה באוקטובר ולאורך המלחמה, התלבטתי. לגעת בפוסט טראומה בעיצומה של טראומה לאומית עכשיו? האם זהו הרגע הנכון? באותה עת הייתי בעיצומן של עבודות ההקמה של ביתו החדש של התיאטרון – "תיאטרון ניקו ניתאי" – ואז, ברגע אחד, הכל התבהר. יצרתי סיפור מסגרת שבתוכו מתרחשת העלילה. יש את הטקס, מסכת על זמנית עליה אנחנו חוזרים שוב ושוב, ויש את החיים. השילוב הזה מצליח לנתק את המחזה מזמן מוגדר, ומאפשר לחשוב על טקסיות ומעגליות בהוויה הישראלית.  

במחזה התמקדתי באנשים ובדמויות מאחורי הקלעים: המשפחות העוטפות את החיילים שחוזרים הביתה משירות צבאי ממושך, האנשים שחולמים לסיים את המלחמה בדרכי שלום, האנשים שמגיעים להתנדב חדורי מטרה ואמונה, האומנים שרוצים לברוא לנו עולם טוב יותר והרוח הישראלית שעוברת טלטלות בין אופטימיות להתפכחות. הרוח הישראלית היא אחת הדמויות שהוספתי במחזה. זו דמות שבימאי הטקס, שחותר לאירוע ממלכתי אופטימי, שוזר במסכת. ככל שמתקדמת עבודת ההכנה לקראת האירוע, מתערבבות זו בזו הבמה והמציאות, ואותה "רוח ישראלית" מתפכחת ומחשבת מסלול מחדש. 

היה לי חשוב לרקום את ההצגה בנגיעות ייחודית המשלבות תנועה בימתית, רגעי הומור ושזירת שירי ישראל הנפלאים המצליחים להדגיש את הרגעים העמוקים הכואבים לצד הרגעים המרוממים המעידים על אחדות וכנות. במהלך העבודה על ההצגה שלנו, המפגש בין התיאטרון למציאות יצר תפנית גם בי, בחדר החזרות ומחוצה לו. נושא הטראומה הועצם בהצגה כמו במציאות. הרגשתי שאי אפשר לשתוק את זה יותר כשמחוץ לחדר החזרות אותם פצועי נפש שקופים שוטפים את הרחובות.

הרבה שאלות התעוררו, ומתעוררות עדיין, בכל הנוגע לרוח הישראלית, כמו מחיר המחויבות למקום בו אנחנו חיים, אתוס והקרבה, מעגלי טראומה אינסופיים, הפרט בתוך הכלל, אינדיבידואליזם מול מערכת. אני מתבוננת בדמותו של במאי הטקס, השקוע כל כולו ביצירה ובתרבות עד להתנגשות הבלתי נמנעת עם החיים, עד שהמציאות לוכדת אותו בתוכה והוא מרפה. מעט. אני שואלת את עצמי האם אפשר להרפות? האם אפשר להשתחרר מהטקס? ובמרחב התודעתי הקולקטיבי אני שואלת: מהי הרוח הישראלית?

אני גאה לראות שההצגה שיצרתי, "ארץ יחפה", מצליחה להחזיר את הסיפור של החברה הישראלית השורשית, לשלב אותו עם האקלים הישראלי הנוכחי, ולהזכיר לנו שבסוף – מסר של תמיכה, שלום ואכפתיות לצד התפכחות וראיה נוקבת עדיין רלוונטי יותר מתמיד.
>> "ארץ יחפה", תיטרון ניקו ניתאי, 29.10, 30.10, 13.11, 14.11 ותאריכים נוספים. תל גיבורים 5 תל אביב. עוד פרטים וכרטיסים כאן