יצחק רבין חזר ל"ארץ נהדרת" עם אחד הרגעים הגדולים בתולדותיה

לבמאי ג'ורג' עובדיה ז"ל יוחסה פעם האמירה לפיה "כשהקהל בוכה הקופה צוחקת". על אותו משקל, כשהמציאות בישראל כאוטית – ל"ארץ נהדרת" דווקא יש פרנסה לא רעה. אחרי שני פרקים בפתיחת העונה שלא ממש התניעו, אפשר להגיד בביטחון רב: הגענו, אפשר להתחיל. העונה ה-23 יצאה רשמית לדרך, עם פרק שבו כל הכוכבים הסתדרו בשורה.

הפרק של "ארץ" ששודר אתמול הצליח לעשות את מה שהתוכנית יכולה לעשות כשהיא במיטבה: מינון נכון של צחוק וסאטירה, עוקץ חריף והומור יותר קליל, רגע שיא שהופך את הבטן (עוד מעט נגיע אליו), לצד מערכון מקסים ומגניב שחתם את הערב. במובן הזה, השבוע המבולגן שעבר על מדינת ישראל – מפרשת הפצ"רית, דרך ההסתדרות, יאיר נתניהו וחיים לוינסון – דווקא הצליח לעשות סדר, סיפק חומרים מצוינים שמהם "ארץ" עשתה מטעמים והזריק לה בוסט אדיר של אנרגיות שהורגשו מהרגע הראשון.

האירוע שהופיע במערכון הפתיחה המצוין – ניצחונו של זוראן ממדאני בבחירות לראשות עיריית ניו יורק –  הגיע אחרי טיפול לא מוצלח בנושא בשבוע שעבר. ממדאני ניצח לפנות בוקר והמערכון (שכנראה צולם לפני התוצאות הסופיות) הצליח ללכוד את התחושה הדומיננטית. זה היה מפגש בין ג'ניפר (אמילי אוסטין), שעזבה את ניו יורק לטובת ישראל, ואלי (עומר עציון) שבדיוק עוזב את ישראל לטובת ניו יורק. שניהם בטוחים שהם כבר לא יכולים לחיות בארצם, ובורחים למקום טוב ובטוח יותר. הגורל היהודי כולו במערכון של שתי דקות – קצר, מהודק, אקורד פתיחה הולם לפרק.

>> זאת ממש לא "חזרות 2", אבל נועה קולר עשתה את זה שוב
>> שנה כזאת לא ראינו: מצעד הסדרות הישראליות הכי טובות

אם מערכון הפתיחה עוד עסק באיזשהו מסר פילוסופי נרחב, הפרק עצמו צלל לתוך המדמנה. פרשת הפצ"רית, יפעת תומר-ירושלמי, היתה סוג של אתגר עבור המחנה הליברלי הישראלי; זה המחנה שחירף את נפשו בהגנה על שומרי הסף, אבל כאן היה מקרה של שומרת סף שסרחה ביג טיים. "ארץ" צלחה את המכשול הזה בלי הנחות לתומר-ירושלמי (בגילומה של ליאת הרלב, בהופעת MVP), אבל בלי לאבד פרופורציות מול הממשלה (בן גביר, קרעי ונתניהו), שמשתמשת בסיפור כתירוץ מובהק להמשך ההפיכה המשטרית וערעור המוסדות.

בדרך, אוראל צברי ממשיך לגדול לתוך החיקוי של איתמר בן גביר (בקצב הזה, הוא עוד ישכיח את שחר חסון), יובל סמו הדליק מחדש את הפאנל בתור שי גראוכר, ליאת הרלב הפתיעה בתפקיד תומר-ירושלמי, וגם זרחוביץ' בתפקיד המוצלח שלו כגיא פלג (כנראה החקיין המדויק בארץ), כולם עשו את זה שנון, מצחיק וחזק. גם הכתיבה הייתה חדה מאוד, כמו למשל ברגע שבו צברי/בן גביר הצהיר כמה "זו עלילת דם, הם בחיים לא עשו את זה – וטוב מאוד שהם עשו את זה.. חמאס הם חיות ובמזרח התיכון אתה צריך להתנהג כמו חיות". זה היה מוצלח מאוד, בוודאי ביחס לפאנלים הפוליטיים של "ארץ".

החלק השני, שעסק ביאיר נתניהו ומיקי זוהר, הבליט עוד יותר את עומר עציון, שמסתמן ככוכב העולה של התכנית בעונה הזאת. כמו תמיד בבידור הישראלי, מה שמתחיל כזמני ומקרי הופך לקבוע ומבוסס. על החיקוי של טראמפ אין מה לומר, אבל  אתמולה הוא כיכב גם בתור מיקי זוהר בחיקוי נהדר, וגם בשורה של תפקידים אחרים הוא מצליח למצוא את מקומו.

אבל השיא שלו ושל הפרק הגיע במערכון הופך קרביים. זמן לחשבון נפש: כשהופיע בתכנית החיקוי הראשון של "הפטריוטים" היו לי איתו לא מעט כאבי בטן (שגם ביטאתי כאן). מצד אחד, זו תופעה תרבותית שאי אפשר להתעלם ממנה; מצד שני, במתן פלטפורמה שכזו יש גם סכנה של נרמול. אני מודה שהמערכון ששודר אמש שינה את התחושה הזאת: פאנל "הפטריוטים" (הפעם רק עם חיקויים של ינון מגל, יותם זמרי ועירית לינור) מארח את ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.

רבין הוא פצע פתוח בתולדות המדינה שלנו וכך גם בתולדות "ארץ". למרות שהתרחש שמונה שנים לפני פרוץ התכנית, רצח רבין בהחלט חי בהיסטוריה שלה, ממערכון מסחרר כמו "מי שירה", החיקויים של רבין לאורך השנים (טל פרידמן, מאור כהן) או תשדירי בחירות שנתפרו למידותיו של יגאל עמיר. מולי שגב, עורך התכנית, סיפר לא פעם על האופן שבו רצח רבין עיצב אותו (עוד מימיו כעיתונאי) וזה בהחלט ניכר גם בתכנית שהוא מוביל.

הפעם, לנעליים של רבין נכנס עומר עציון שכהרגלו הצליח לגלם את רבין בהצלחה גדולה. השימוש ב"פטריוטים" היה מדויק כדי סמל את היחס המשתנה של החברה הישראלית לרצח ולמי שנרצח ("שלום אומרים, לא עושים"): עירית לינור (גיתית פישר) שצוחקת בקול רם כשרבין מספר לה על חשבון הדולרים, הפאנצ'ים המגוחכים של זמרי (דור מוסקל) ובעיקר הדמות של ינון מגל (זרחוביץ') שמבקשת כפיים לראש הממשלה – ונתקלת בדממת מוות. למי שחי את הטראומה של הרצח, כמוני, זה היה רגע מושלם של זיכוך ושפך אור על היחס המתנכר לרבין ז"ל תחת שלטון "הפטריוטים". זה הפך את הבטן, אבל בצורה קרנבלית. "אני הולך/ לצחוק לך/ תבכה אתה למעלה", הם שרו לצלילים שמחים ועם קופסאות סושי, בתוספת הציטוט מהטוויטר של מגל ("אפשר להמשיך בלינץ'"). רגע גדול של "ארץ נהדרת".

הפינאלה של הפרק הגיע עם מערכון "נתב"ג" הסדרתי שממשיך להשתפר תוך כדי תנועה. הדמויות הגאורגיות קצת זזו הצידה (בצדק), ומי שכיכבו הפעם בלב המערכון היו דווקא שני מפורסמים – אושר כהן ועדן פינס ברגע מוצלח מאוד גם עבורם. הומור עצמי הוא משהו שקצת חסר לסלבז הישראלים. בדרך כלל, גם כשהם כבר מסכימים להתארח במערכונים של "ארץ" או דומותיה, זה יוצא קצת קרינג' או כזה שמרים להם בכוח. לא הפעם. כהן ופינס היו מוכנים לרדת על עצמם ועל הקשר שלהם – מחילופי העוקב באינסטגרם ועד העובדה שדיילת הקרקע מתבלבלת בין כהן לבין איתי לוי ובעיניי יצאו מלכים. לא מובן מאליו בביצה שלנו.

בקיצור, אחרי שני פרקים קצת דרדל'ה, זה היה פרק שבו הכל הסתדר. כנראה שהמציאות הפעם התלבשה להם. "ארץ" תמיד הצליחה לעשות נפשות מכאוס והפעם היו לה לא מעט נושאים לנעוץ בהם שיניים. בדרך, היא הצליחה גם לסמן משהו בתודעה הישראלית: פתיחת העונה הושפעה מההילה של חזרת החטופים והאווירה הכמעט-היפית שהיתה פה אחרי האירוע המשמח הזה. אבל האירוע הזה נשטף בזמן. ישראל היא מדינה שבה כולנו חיים בתרכיז, כמו שרבקה מיכאלי האדירה היטיבה לנסח, בין סקנדל לפסטיבל. כזה היה גם הפרק הזה שהמחיש את הסמטוכה הישראלית מודל נובמבר 2025, שבה כולנו מתקשים למצוא את הידיים והרגליים. דווקא בתוך הבלאגן הזה, "ארץ נהדרת" הצליחה להיות מסודרת, מהודקת, לגעת בלב, להצחיק ולבעוט בפרק של 55 דקות נטו. בשביל לילות כאלה היא קיימת.