קברתם: האמת מתה במהדורת החדשות והיא חיה ב"ארץ נהדרת"

אם אפשר היה לסכם את הטון של טלוויזיית הפריים טיים בנובמבר 2025 במילה אחת, היא הייתה "הלאה". המלחמה והטראומות שלה כמעט ולא מורגשים כשמסתכלים על המסך של ערוצי המיינסטרים. אותה תחושה מלווה גם את "ארץ נהדרת" – המלחמה מאחורינו, ואנחנו עמוק בימים שאחרי.

וכזכור, לפחות לשיטת הקואליציה ותומכיה, אחרי המלחמה הייתה אמורה להגיע ועדת החקירה הממלכתית, זו שהיתה אמורה לחקור את המחדל המטורף שהיה כאן כדי שלא יחזור על עצמו. אבל השבוע, כידוע, התנקשה הקואליציה בוועדה עוד לפני שהוקמה והמציאה תחתיה וועדת חקירה פוליטית (שכולנו יודעים מי ייצא ממנה צחים כשלג. מתחיל בנ' וזאת לא נועה קירל).

בפרק הרביעי של העונה ה-23 ששודר אתמול, סימנה "ארץ" את הוועדה שלא תקום כנושא שבלב המחלוקת, עם מערכון הפתיחה שהופך את הבטן ("ברוך קובר האמת") ועם הפאנל הפותח שבו נציגי הממשלה היו נתניהו (והכתם), טלי גוטליב וגם חיקוי חדש עם יובל סמו ששוב מרים אנרגיות באולפן כח"כ משה סעדה. הפרמיס היה טוב, וגם הוצג היטב, אבל קשה לומר שהיה שם משהו מאוד חזק קומית. התכנית החלה קצת לאט, אבל בהמשך הגבירו שם את הווליום של הקומדיה והיה הרבה יותר מצחיקה.

מה שסימן את המומנטום הקומי היה דווקא החלק שבו "ארץ נהדרת" לעגה למהדורת החדשות שקדמה לה. ל"ארץ" יש מערכת יחסים קצת מוזרה עם קשת 12, הערוץ שמשדר אותה. משהו שדומה ליחסי אהבה-שנאה – מצד אחד הם יודעים היטב לנעוץ שיניים בחלק מהפורמטים החלולים של הערוץ, אבל מצד שני גם עסוקים בקידום של אותן תכניות ממש. הפעם היה כאן יותר עוקץ, בקטע שבו הוגחכה בפאנל (באמצעות ערן זרחוביץ' כדני קושמרו) כתבת "האם הטלפון שורד בים". זה סימן עוד מגמה של "ארץ" בעונה הזאת: יותר הומור פיזי וסלפסטיקי. באים לעשות שמח.

זה בהחלט הורגש גם בהמשך התכנית, שהציגה לראווה את הכישרון הקומי המשוגע שיש לחברי הנבחרת. יניב ביטון כאריה דרעי, אלי פיניש בתור דודי אמסלם, אועוד חיקוי חדש – רועי בר נתן שגילם את בועז ביסמוט – כולם הצליחו להצחיק באופן אותנטי, מה שפחות קרה בתחילת התכנית. עוד המחשה לכך שלא צריך להתעקש על החלק הפוליטי ה"כבד" בפתיחה, גם ככה האנרגיות מגיעות מהפאנל השני והלאה.

דבר מעניין נוסף שקרה אתמול הוא חזרה מסוימת לשורשים של "ארץ" – עם המערכון (המוצלח) שעסק באלימות המתנחלים. לא מעט פעמים דיברתי כאן על איך המלחמה שינתה את "ארץ", גם ברמה האידיאולוגית, והציבה אותה במשבצת של המרכז הפוליטי הפטריוטי. זה היה רגע יפה שבו "ארץ" כן הצליחה לחזור ולשחות נגד הזרם, לגעת בנושא שבו המהדורות המרכזיות לא ממש נוגעות כחלק מהמעילה המתמשכת שלהן בתפקידן, ולהמחיש היטב את שיתוף הפעולה שבין בן גביר וסמוטריץ' למתנחלי הגבעות האלימים, שכבר לא מתפקדים בתור שוליים הזויים, אלא מתפקדים כמיליציה שהממשלה מעודדת בעקיפין או ממש ישירות. עוד רגע מוצלח בעונה הזאת.

אבל עם כל הכבוד להכל (ואפילו למערכון טראמפ וג'ולאני המצוין), רגע השיא האמיתי של הפרק היה החתונה המלכותית החדשה – זו של נועה קירל ודניאל פרץ. חלק מהבעיה של תכנית כמו "ארץ נהדרת", בעולם ההיפראקטיבי שאנחנו חיים בו, היא שהאירוע התקיים יותר מ-24 שעות אחרי החופה, כשלא מעט דאחקות כבר נכתבו והופצו ויראלית. חלק ב' של החתונה, שבו חזתה האומה הנפעמת בנועה קירל משיקה שיר תוך כדי החתונה, לא הספיק להיכנס למערכון וכנראה היה מככב אם רק היה נערך לתוך התכנית בזמן. 

ובכל זאת, מערכון החתונה עבד מצוין, החיקוי של גיא פינס (שלא רואים אותו מספיק) היה מוצלח, ובסיום התכנית חווינו את קלישאת "המקור נפגש עם החיקוי", כשקיציס העביר לתכנית של גיא פינס שמשודרת אחריו. היו שם כמה בדיחות כדורגל מוצלחות (פתק הפנדלים, למשל), והיה את הפרמיס לפיו מדובר באירוע של תאגיד נועה קירל, ופרץ שיחק בו תפקיד משני. האבא שובר את הכוס, ריקוד החתונה הופך בשנייה מסלואו צמוד לסולו שלה מ"יוניקורן", והכל בחסות של חברות מסחריות. פחות אירוע אותנטי ומרגש, יותר משהו שנארז יפה כדי לגרוף עוד רווחים. אאוץ'.

בקיצור, אם מצב הרוח של המדינה תואם את מצב הרוח בתכנית של המדינה – הווייב ממשיך להיות הרבה יותר קליל. התפקיד של "ארץ נהדרת" בחיים שלנו, בשנתיים האחרונות, היה לנקז אנרגיה: לקחת את התסכול שלנו מהשבוע המפרך שעבר עלינו, ולנסות להוציא ממנו משהו מצחיק שירגיע את המתח והחרדה. נדמה שהתפקיד הזה הולך ומשתנה ו"ארץ" חוזרת למקומה הטבעי בתור המקום שבאים לצחוק איתו – גם אם זה על צדדים אפלים יותר של המציאות. היכולת להצחיק עד הסוף, גם כשמתעסקים בנושאים יותר קשים ושנויים במחלוקת, היא שביל הזהב של "ארץ" מודל 2025. נקווה שתצליח לצעוד בו.