"ארץ נהדרת" חזרה כדי לעשות שמח. זה לא כל כך עבד לה

לפעמים אפשר להבין הבדלים גדולים דרך מחוות גוף קטנות. דווקא הפרטים שבדרך כלל לא שמים אליהם לב הם אלה שמספרים את הסיפור. במקרה הזה, אפשר היה להסתכל על העיניים של איל קיציס בשתי תכניות שונות של "ארץ נהדרת": את התכנית הראשונה ששודרה 18 ימים אחרי ה-7.10, קיציס פתח עם מבט חמור סבר, כמעט עם דמעות בעיניים. אתמול (רביעי), הוא פתח את העונה ה-23 של התכנית עם חיוך גדול, כמעט מאוזן לאוזן. שני פריימים שהעידו על שינוי ענק בהווייה הישראלית. כמו שקראו לזה בפרומואים, "מייק ארץ נהדרת אגיין".

בהיותה התכנית של המדינה, גם "ארץ" התקשתה לעכל את השינוי הפסיכי הזה – מהמוד ההישרדותי שהיינו בו ואפיין גם את התוכנית בשנתיים האחרונות, למצב חדש ולא לגמרי ברור. אם למישהו הייתה ציפייה שמערכון הפתיחה יהיה יותר סנטימנטלי, כזה שמתייחס לחזרת החטופים המבורכת (א-לה קליפ ה"תתארו לכם" וה-AI שכיכב בעונה שעברה), או יותר סאטירי וביקורתי, באה "ארץ" ובחרה לתקוע את היתד בתחושת המבוכה. במערכון מצחיק שהוביל דובר צה"ל החדש, אפי דפרין (כנראה בהופעה האחרונה שלו ב"ארץ"), הוא הוביל את "מפקדת החזל"ש", מעין היערכות סטייל פיקוד העורף למצב של השגרה, והצדדים המצחיקים בו.

זו הייתה פתיחה מאוד לא ממלכתית, אבל מאוד נכונה לסיטואציה שבה נמצאים הצופים, מין תחושת ביניים שבה, לכאורה, דברים חזרו למסלולם – אבל המבט עדיין בורח לסלולרים על כל צרה שלא תבוא (וממתינים לה שתבוא). בינתיים, ואולי בגלל אווירת הביניים הזאת, "ארץ נהדרת" חזרה עם שתי מגמות ברורות לאורך פרק הבכורה.

>> מסך מפלצת: מצעד 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו
>> עכשיו אפשר לצחוק: הסדרות הקומיות הכי מומלצות בדיסני+

המגמה הראשונה הייתה השתטות, משהו שלא ראינו ב"ארץ נהדרת" כבר המון שנים, פשוט כי המציאות לא ממש אפשרה. זה היה פרק פתיחה מאוד סלפסטיקי, מוחצן, עם הרבה מאוד הומור פיזי ופחות שנינויות דקות. מעומר עציון ודונלד טראמפ – שבאופן טבעי שיחקו תפקיד בכיר בפרק; דודי אמסלם וקיציס עם "מכון האיחוי", ואלי פיניש שבמערכון שהיה מתאים יותר לברלד פשוט העיף דברים באוויר בתור "צ'יקו מיקו קרואסון" – כל אלה סימלו רוח שטות שכאילו שידרה גם לקהל: אפשר לצחוק יותר, אפשר קצת להשתחרר. זה בסדר.

המגמה השנייה הייתה סגירת חשבונות פוליטית: התשובה של "ארץ" לוועדת החקירה הממלכתית שמסרבים להקים, הכתם שנשאר על המצח של נתניהו (למרות האווירה החגיגית), הטייק אוף על "הנוכלים" של אדוה דדון מול בן גביר וסמוטריץ' והאמירה של מירי רגב ש"גידי גוב אשם במחדל, כי הוא נהג שיכור בטרקטור",  כולם באו לסמן את העובדה שלצד השמחה של חזרת החטופים, פצעים רבים נותרו פתוחים.

שינוי אחד משמעותי ראינו מבחינת הליהוק – שחר חסון נעדר מגילומו של איתמר בן גביר בשל התחייבויות קודמות ומי שנכנס לנעליו היה דווקא אוראל צברי. אחת הבעיות שהייתה עם הדמות של בן גביר בשנים האחרונות היא שדווקא מישהו שהוא נבל במציאות, מגולם בסופו של דבר על ידי קומיקאי מאוד אהוב וחמוד (חסון). לא משנה כמה הדמות היא שלילית (ואף מתוארת ככזו), משהו מהחמודיות של חסון מחלחל פנימה ומסייע דווקא לנרמל ולנחמד את הרוע שלה. קצת כמו מה שאסי כהן עשה לאביגדור ליברמן, מריאנו לבנימין נתניהו או אלי פיניש לדמות המושחתת של עוזי כהן ז"ל.

הבחירה בצברי, לפחות על הנייר, היא קצת "דאבל דאון" על החמידות: צברי אפילו יותר חביב ומקסים מחסון בהקשר הזה. ובכל זאת, צריך להודות שהיה משהו משובח בדמות של בן גביר הפעם – המימיקות היו מוצלחות, הטקסט היה טוב ובגדול החיקוי הצליח לקלוע לעליבות של שר הפיתות – גם אם היא היתה פחות גרוטסקית מהדמות שגילם שחר חסון בעונות הקודמות. אגב – לא רק חסון נעדר כמעט לחלוטין מהפרק, אלא גם יניב ביטון, מהכוכבים הבולטים של "ארץ" בשנים האחרונות, נקווה שבאופן חד פעמי.

במוקד התכנית עמד כוכב עולה בזכות עצמו: עומר עציון בדמותו של דונלד טראמפ, שהולכת ותופסת מקום מרכזי יותר ויותר ב"ארץ", כפי שהיא תופסת מקום משמעותי יותר בישראל עצמה. טראמפ הוצג כקיסר שהליכודניקים העלובים (כולל ביבי ושרה) עסוקים בלעדית בחנופה אליו. עציון בהחלט מצטיין כטראמפ: הוא מצליח לשים את האצבע על הקפריזיות שלו, על הילדותיות המסוימת וגם על היחס הקצת מתנשא שלו לפשוטי העם שכרכרו סביבו בכנסת – ישר לידיים של אמיר קטאר, לצלילי "אול ווי אר סיינג, איז גיב מי דה קאש".

פאנל הפתיחה הטראמפי היה מוצלח, אבל חייבים להודות שיתר התוכנית לא ממש המריא. הפאנל הפוליטי היה קצת חפוז וחסר מיקוד, החיקוי של ארז איסקוב ותרצה כהן היה רחוק מלעשות את העבודה, וגם מערכון הסיום עם העובדים בנתב"ג, שאמור כנראה להיות מערכון החוץ המתגלגל של העונה, עומד כצל חיוור מול חירטאקוס של העונה שעברה. התוכנית שהבטיחה איזושהי חזרה לשגרה ולאנרגיות ש"ארץ" יודעת לתת, קצת התקשתה לעמוד ברף הזה.

שני דברים בכל זאת עבדו טוב: מערכון החוץ של גרטה והמשט לעזה – אחד הדברים היחידים שנשארו מ"ארץ נלחמת" הוא מערכוני ההסברה (או המערכונים באנגלית, אם ממש תתעקשו). גיה באר גורביץ' מגלמת בהצלחה את גרטה, יחד עם שני הצעירים (ליאת הרלב ותמיר בר) מאוניברסיטת קולומביה, שמנסים לחדור לעזה וקוראים להפסקת המלחמה רק כדי לגלות – למרבה עצבותם – שהמלחמה באמת נגמרת. בגדול, זה עבד, זה היה מצחיק, זה העביר את הנקודה מצוין וזה הראה איזה ערך אדיר באר גורביץ' מביאה לשולחן. זאת גם הייתה מטרה קלה מאוד ולא סופר-רלוונטית לסאטירה.

הדבר השני, כמעט כרגיל, הוא ערן זרחוביץ' שכמו כוכב גדול שנכנס לדקה התשעים כדי לתת גול, הביא אותה בוואחד בומבה לחיבורים עם הצטרפותו לפאנל התרבותי/ספורטיבי הקצת מאולץ (איפה דניאל פרץ כשצריך אותו?) בדמותו של יהורם גאון – שהפליא במחרוזת לדינואית לשירי להקת "אואזיס". המנהג, שהתחיל עוד מתכניות הרדיו של טייכר וזרחוביץ' (ואפילו המשיך קצת לתכנית הטלוויזיה "שינויים בלוח השידורים") היה דרך אדירה לסיים את הפרק עם בוסט של אנרגיה.

קצת כמו מצב הרוח הלאומי, נראה שגם "ארץ נהדרת" לא ממש סגורה על עצמה בפתיחת העונה ה-23 שלה. לעתים היא מצליחה להבריק ולהצחיק, אבל ביחס לציפיות הגדולות שיש ממנה תמיד (זה בא עם הטריטוריה) אפשר להגיד שהפרק הראשון היה מעט מאכזב. הוא סיפק אולי את ההקלה הדרושה מהשנתיים האיומות שעברה על המדינה והתכנית, אבל לא בעט, לא התרומם לקליימקס אמיתי ולא היה מספיק מצחיק. אולי בשבועות הקרובים, זה יהיה בול על התו.