"ארץ נהדרת" נתקלה בבעיה אמיתית. והאוסקר הולך למייקל רפפורט

בתקופה האחרונה "ארץ נהדרת" נתקלת בבעיה ואפשר כבר לנסח אותה: המנדט של התוכנית מיומה הראשון היה לתת את הזווית הסאטירית על כל מה שקורה. אבל האמת היא שלא קורה הרבה, כבר לא מעט זמן. המלחמה נמשכת, רחוק מהעיניים שלנו, בלי שאנחנו יודעים עד כמה ולאן היא מתקדמת. עסקת החטופים עדיין על הפרק, אבל לא ממש מצליחים לקדם אותה. בתווך, גם נושאים אחרים שעלו על הפרק – למשל, חוק הגיוס – לא ממש מתקדמים. כולנו נמצאים עמוק בתוך הסטגנציה, תקועים בתוך שלב הדשדוש.

>> מה חדש בנטפליקס: 7 סדרות וסרט שתרצו לראות בחודש מרץ
>> עדיין סמוראי: "שוגון" הוא האירוע הטלוויזיוני הגדול של 2024

התחושה היא שהתקופה הזו, שבה אין ממש אקשן ויש הרבה רטוריקה, קצת מבלבלת את "ארץ" ופוגמת ביציבות שלה. פה ושם יש הברקות קומיות, אבל ברמת האמירה הסאטירית קשה למצוא משהו חדש להגיד, כשהמציאות כל כך תקועה במקום. זוהרם של הפאנלים, שפעם היו לב התוכנית, ממשיך להתעמעם. את מקומם תופסים הרגעים היותר רגשיים, אלה שבהם אמת יוצאת החוצה. בפרק האחרון היו שלושה כאלה שבלטו מעל הבינוניות הכללית.

אזרחי ישראל, היו מוכנים להיחטף. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

הראשון היה מערכון "סדנאות השבי" – רגע סאטירי מוצלח מאוד, שזעק (נדמה לי) את זעקתם של רבים. באמצעות התשדיר הסאטירי הזה, שבו סמוטריץ' בעצם מרגיל אותנו לאפשרות שכולנו ניחטף בשלב כזה או אחר (ו"לפחות שניתפס מוכנים") המחישו כותבי "ארץ" בעוצמה את הביקורת הקשה כלפי סמוטריץ' והרוח שהוא מייצג, זאת שלא רואה בהחזרת החטופים מטרה עליונה, שלא רואה את החוב המוסרי שיש לממשלה (ולמדינה כולה וגם לכל אחד מאיתנו) מול אותם אזרחים שנחטפו ממיטתם אל גורל לא ידוע. שזה נחמד אם נחזיר אותם, אבל קודם שהעזתים יבנו לנו את נצרים ואז יירו בעצמם.

מיאוס של מדינה שלמה. סמוטריץ', "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

ברובד היותר עמוק, זו אולי הכותרת הסאטירית של כל העונה הזו: נותרנו לבד. נתניהו, במערכונים האלה הוא לא ממש מנהיג, אלא יותר סוכן מכירות נכלולי, מישהו שמנסה לשווק לנו מוצר שאף אחד לא רוצה לקנות יותר. הגורמים הדומיננטיים באמת הם הכוחות המשיחיים – בן גביר, סמוטריץ', גולדקנופף – הם אלה שמצטיירים כחזקים מול נתניהו המבולבל. במובן הזה, נדמה לי שזה משקף את המציאות הרבה יותר מנאומי "הניצחון המוחלט" של ראש הממשלה.

האיש לא איתנו. נתניהו, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

הרגע החשוב השני בתוכנית היה מערכון החרדים אצל אשר נהג המונית. קרה כאן משהו שבמסגרתו אשר הפך להיות המוצר התיעודי הטוב ביותר ש"ארץ" יכולה היתה להפיק. דווקא הדיאלוג הבלתי אמצעי שלו מצליח להביא לפעמים אמיתות למסך, שקשה לראות בתקשורת הממוסדת. הפעם, אולי בהשפעת התגובה החריפה שספג מערכון "הדפיקה בדלת" מהשבוע שעבר, היו אלה החרדים שעלו על המסך. ואני חושב שזו התפתחות מאוד חיובית.

יותר טוב מדוקו. המונית של אשר, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

קודם כל, כי המערכון הזה דילג מעל ראשה של העסקנות החרדית – והביא את האנשים עצמם. בקולם. אלה שמתנגדים לגיוס ואלה שתומכים. לא שחקנים – דיאלוג. אשר מביא את הזווית של התוכנית (ונדמה לי, גם של רוב הצופים) ומצליח, בדרכו הסמואית, להציף גם את העימות האמיתי, את השאלות שכולנו היינו רוצים לשאול, אבל אין לנו ממש חרדים בסביבה שלנו לשאול אותם. זה היה רגע אופטימי, שבו כולם מבינים כמה, עם כל ההתנגדות והכעס שהפוליטיקאים מעוררים (ונכנסים בהם בצדק), השיחה הפנים-ישראלית הזו בכל זאת חשובה.

הרגע המצטיין השלישי בתוכנית היה המערכון שחתם אותה: מייקל רפפורט כמגיש טקס פרסי האוסקר. אחרי תקופה שבה "מערכוני ההסברה" לקחו איזושהי הפסקה, "ארץ" החזירה אותם – ואת רפפורט – שבינתיים הפך לסוג של תושב קבע בישראל, ובדרך גם הביע משהו עמוק יותר מצד "ארץ" כלפי העולם שבו היא באה ממנו, עולם הבידור, והצביעות שלו סביב המלחמה. בכתיבה אמנותית כמעט, "ארץ" מצליחה לקלוע לבטן הרכה של תעשיית הקולנוע האמריקנית (מהארווי ויינסטיין, דרך הרצון להציל דולפינים יותר מאשר בני אדם, ועד לבדיחת וויל סמית' הדי מוצלחת בסוף).

זה היה רגע חשוב, כי גם בו אפשר היה לראות אמת. לפעמים תכנית סאטירה יכולה להיות לא רק הטפה או הטיית אישור, אלא גם סוג של פורקן לרגש. להבדיל, גם במערכון שנכנס בסמוטריץ' וגם במערכון האוסקר – היה משהו עמוק שישב לישראלים על הלב, ו"ארץ נהדרת" הצליחה לבטא מצוין. זאת העבודה שלה.

מה היינו עושים בלי יניב ביטון. איילה חסון, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

חוץ משלושת הרגעים האלה? חייבים להודות ש"ארץ" לא ממש עבדה אתמול – למעט הבלחות. שוב הוכח כמה יש לתוכנית שני נכסים עיקריים בתחום החיקויים – האחד הוא יניב ביטון והשני הוא ערן זרחוביץ'. זרחו בתור גלנט ואריק סיני, ביטון בתור איילה חסון וצבי יחזקאלי – היו הרגעים הקומיים המוצלחים של הפרק הזה. כפי שהם כל העונה. אבל אלה היו רגעים קטנים בתוך פאנלים שלא ממש הצליחו ובעיקר חזקו את תחושת הפספוס.

מה היינו עושים בלי זרחו. אריק סיני, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

גם מערכון "נסראללה נגד גלנט" ותחרות הריקודים בסיום (שהייתה רעיון מצוין, בבסיס) התפקשש כשנגמר מהר מדי. פאנל האירוויזיון לא המריא (למה יחזקאלי בכלל שם? האם דנה אינטרנשיונל למשל לא הייתה עובדת יותר טוב?), וגם טקס "פרס קישראל" בעיקר הרגיש כמו קלישאה על הנהנתנות של ביבי ושרה. גם אם אני מסכים עם כל מילה, זה בעיקר לא ממש התרומם ולא הצליח להצחיק באמת. "הדג נחש" שרו פעם ש"אי אפשר לשקר את הלב". נראה לי שהעונה הזו של "ארץ" מקיימת גם את הכלל הזה; כשהאמירה הסאטירית היא מן הפה אל החוץ, זה גם מרגיש ככה. כשהלב נמצא, בדרך כלל, זה גם עובד סאטירית.