ההצלחה הגדולה של כאן 11 היא לא רק בסדרות הגדולות והמושקעות, אלא גם ואולי בעיקר בשפה החדשה שהיא מפתחת בפורמטים קטנים כמו "אתה חייב לקרוא את זה", תוכנית שובבה וחכמה שעושה את הבלתי ייאמן ומעוררת חשק לקרוא ספרים. יש מצב שבסוף באמת נקרא את זה
מאז שהוקם לפני תשע שנים, תאגיד השידור הציבורי הוא ברובו הצלחה מסחררת. על חורבותיה של רשות השידור הישנה הוקם גוף שממלא את המטרה שלו: מביא יצירה עברית טובה, איכותית וזמינה לכולם בחינם. חוץ מאנשים שמתעקשים לא לראות את זה (מטעמי פוזיציה פוליטית בתוספת השאיפה הישנה לרמוס את התקשורת החופשית), ברור שגם הציבור הרחב אוהב את התוצרים של התאגיד – מסדרות הילדים והנוער של כאן חינוכית, דרך הרדיו של כאן רשת ב' ועד סדרות פופולריות כמו "קופה ראשית", "מנאייכ" ו"טהרן".
>> "גיים צ'יינג'ר": יש עוד מקום לדוקומנטרי חומל בטלוויזיה
>> פחד ותיעוב: ראיתי בעיניים את מה שקרה מתחת לבית של לוסי אהריש
אבל בדרך כלל, כשמדברים על היצירות הגדולות של התאגיד – מדברים על האפוסים. על הסדרות הגדולות מהחיים, הדוקואים המושקעים, יצירות המופת. והכוח הגדול של התאגיד דווקא לא מצוי שם. סדרות ישראליות גדולות קיימות גם ביס ובהוט ואפילו מדי פעם בערוצים המסחריים. הסוד הוא בשפה החדשה שהתאגיד מביא איתו, קצת יותר מתוחכמת, קצת פחות פאתוסית ועם המון מודעות עצמית. והיא בולטת דווקא בפורמטים הקטנים והקומפקטיים יותר.

פורמטים כזה הוא "אתה חייב לקרוא את זה". שם קצת ארוך ומסורבל שמייצג פורמט קצר ומגניב, בן שישה הפרקים, שחזר אמש (שלישי) לעונה שנייה. תכנית שעושה כבוד למילה הכתובה ולעולם הספר, וממשיכה לעשות את זה בדרך מחויכת עם האנשים הכי שנונים ומגניבים שאפשר למצוא.הפורמט פשוט וקל לעיכול: איש אחד נכנס לספרייה ומחפש משהו טוב וחדש לקרוא. מולו ניצבים הממליצים – שלושה ידוענים (בדרך כלל מעולמות הקומדיה, אבל לא רק), כל אחד עם ספר משלו שאמור לענות על הצורך של הלקוח. אחרי שכל אחד מסביר מדוע הספר שלו צריך להיבחר, מיודענו בוחר ביניהם ואחד הממליצים מנצח, בעוד השניים מפסידים.

מה מביאה איתה העונה השנייה? ובכן, הסגל הרחב ממילא שהוביל את העונה הקודמת (השמות הבולטים בו היו גורי אלפי, שיר ראובן, רביטל ויטלזון יעקובס וגיתית פישר – אבל היו בו עוד שמות רבים) – התרחב עוד יותר. אם בעונה הקודמת ראינו שמות שחוזרים על עצמם בין הפרקים, כאן כמעט ואין "ממליץ" שמופיע בשלישיה יותר מפעם אחת.זה מרגיש קצת עמוס מדי, והיה ערך רב יותר בסגל קצר, כולל פרסונות חוזרות שיאפשרו חיבור רגשי לצופים. הפרקים קצרים (24-25 דקות נטו), כמו גם העונה (רק שישה פרקים), מה שלא ממש מאפשר לייצר קשר של הצופה עם הדמויות שעל המסך. הוא אכן מתאהב בהן – אבל זה קצר וחולף, וזה קצת חבל כי יש המון אנשים שאפשר ללכת שבי אחריהם, אם רק היה איתם קצת יותר זמן.
אפשר לזהות בעונה הזאת עלייה מסוימת בגיל הממוצע של המשתתפים; בעוד העונה הראשונה שידרה משהו צעיר יחסית, הפעם המנעד התרחב, וכולל גם שמות מעולים כמו צדי צרפתי ורבקה מיכאלי, שמוסיפים בהחלט מניסיונם ומהקסם האישי שלהם. באחת השלישיות, אפשר למצוא את אמה אלפי (22), יובל מנדלסון (43) ואת מיכאלי (87) – שלושה דורות של קומדיה ושנינות, פאנל מקסים דווקא בגלל השוני ביניהם ומה שכל אחד הביא מעצמו.

שווה לשים כאן ספוט על גיתית פישר: אחת הקומיקאיות הכי טובות של העת הזאת על המסך ובכלל. כמי שחזר מהופעות סטנד אפ שלה עם לסת כואבת (אבל היה כיף), גם ההופעה שלה ב"אתה חייב לקרוא" מצוינת: היא מביאה את ההומור המתפרץ, היא אנרגטית והיא כובשת אותך בשנייה. יש בסדרה הזאת המון אנשים שכיף להתחבר אליהם, אבל ממנה אתה יוצא עם הרושם הכי עמוק. כמו כן, גם עם התחושה שתנו לה כבר תוכנית משלה – "זאת וזאתי" הייתה התחלה טובה, מה נתקעתם – היא הוכיחה אלף פעם שהיא ראויה לזה.

בסוף, מה שטלוויזיה טובה יכולה וצריכה לעשות – היא לייצר את תחושת הפמיליאריות. הטלוויזיה הישנה (שרשות השידור ז"ל היא המייצגת המובהקת שלה) התייחסה למסך בתור משהו מקודש – איש בחליפה מספר לך מה קורה ואתה יושב וצופה בו. היופי של תכניות מסוג "אתה חייב לקרוא את זה" היא התחושה שאין את החלוקה בין מנחה וצופה, אלא שזה קצת הכל ביחד. הפאנל שנוצר שם מרגיש לא כמו "תכנית", אלא כמו שיחה פתוחה וכיפית (אולי גם ברוח הפודקאסטים) שאתה משתתף בה – גם אם אתה לא נמצא שם פיזית.
כאן מגיע החיבור המוצלח לעולם הספר: זו סדרה שמלהיבה אותך על ספרים, כי היא לא מחנכת. הספרים הם מרכז הסדרה, אבל הם לא מרכז העולם, הם עוד נדבך בשיחה המגניבה בין הממליצים לבין "הלקוח", שיחה שבה אפשר בקלות לסטות מהנושא או לצחוק על משהו אחר. הספר מגיע כחלק מרצף תודעה וכך הופך מעניין יותר – ואפילו מסקרן, גם למישהו שספרים הם לא כל כך חלק מהעולם שלו (אם להודות על האמת)."אתה חייב לקרוא את זה" היא לא סדרה "חשובה" – אבל אם יש בה חשיבות, זו העובדה שהיא מכניסה את הגרוב מחדש לעולם הספרים. היא הופכת אותם ממשהו קצת אנכרוניסטי (אני בדור שעבר כל כך הרבה מדיומים שונים) למשהו שכיף להתמסר אליו – כי אם אנשים כאלה מגניבים אוהבים אותם, כנראה ששווה לתת לזה צ'אנס. יש מצב שבסוף אני באמת חייב לקרוא את זה.
