"אתה לא יכול לעשות מוזיקה בלי להיות אופטימי"

בפייסבוק שלו הכריז ניצן חורש על ההשקה הצפויה של "We Are the Ghosts", הסינגל החדש שלו עם ההרכב החדש Cut Out Club, במילים: "משחק אותה קשוח אבל מתרגש כמו ילדה קטנה". האמת היא שחורש גם לא ממש משחק אותה קשוח. אני נשבע (הוא מכחיש בתוקף) שבראיון הלא מאוד ארוך הוא פירק כמעט קופסת סיגריות. אחת לכמה דקות הוא קם לפטיפון כדי להרים את המחט התקועה, או כדי להנמיך, או כדי להחליף צד בתקליט. אחרי הראיון מגיעים אימיילים ו־SMS והבהרות והרחבות. אני לא כותב את זה כדבר רע, אני חושב שזה מעולה שחורש רוצה שהדבר הזה יהיה הכי מדויק שאפשר. אבל אני מופתע: המפגש הנוכחי מנפץ את תדמית נסיך הקול שהייתה לו אצלי. הוא מודה בזה: "בטח שאני לחוץ. אני נורא מתרגש. השקעתי שנה מהחיים שלי. זו טלטלה רגשית".

זו תוצאה בלתי נמנעת של פגישה מחודשת עם העולם, אחרי תקופה שבה חורש בחר במה שהוא מגדיר כ"השתבללות". מחוץ לאולפן של רוקפור, שבו מוקלט האלבום החדש, בקריית המלאכה בדרום תל אביב, יש בלילות סצנה שוקקת של זונות טרנסים, הזרקות הירואין ופליטים אפריקנים, אבל כשחורש והמפיק של האלבום, ברוך בן יצחק מרוקפור (שגם עבד עם אלקטרה, הלהקה של חורש), יוצאים לסיגריה אחרי שעות ארוכות בפנים, הם מדמיינים "נהרות של מים, וגונדלות שטות עליהם". חורש עצמו מספר שהוא, בחודשים האחרונים, "לא מסונכרן עם העולם שבחוץ. יש תקופות שבהן אני יותר מעורב".

אולי זה פשוט עיוורון.

"לא רק הרע נשאר בחוץ. גם הטוב לא נכנס פנימה. לא להופיע, למשל, זה די קיצוני בשבילי. אני מתנתק, משתבלל מהעולם כדי לבנות משהו חדש".

כשתם מסע ההופעות הקודם של אלקטרה בחו"ל, חורש גילה שהוא גמור. "החיים של להיות בטור תובעניים ומתישים. הרגשתי לא טוב פיזית, יותר מדי אוכל רע, אלכוהול, חוסר שינה. ואם אתה לא ממש שם מבחינת הווייב אז אתה כבר עושה הכל טיפה על אוטומט. הרגשתי קצת כמו קרקס נודד, עושה אותו דבר כל ערב, בכל עיר, לא יודע בכלל איפה אתה נמצא".

אז מה, יוגה וטבעונות?

"חצי שנה לא נגעתי באלכוהול. הורדתי בשר, ניקיתי את המערכת. התחלתי לקום בבוקר וללכת לאולפן, לעבוד. גם בתוכי רציתי משהו אחר מוזיקלית, וגם השירים שיצאו לי היו ביטוי להלך הרוח שהייתי בו: פחות האפי גו לאקי, נימה טיפה יותר כבדה, אולי אפילו בוגרת טיפה, קצת יותר אפלולי".

במייל הוא יוסיף אחר כך ש"התרכזתי בניסיון למצוא עניין חדש במוזיקה שאני עושה. יש בה צד יותר דאונרי, מינורי ואפלולי. אולי מפוכח יותר מצד אחד, אולי מסוכן יותר מנגד – אני לא יודע בדיוק. אני מניח ששניהם. ברור שהכל בפרופורציה – אתה מדבר עם בן אדם שמת על כתיבה פופית, ומבחינתו דוראן דוראן זו פסגת העולם (דבר שלא השתנה אצלי מגיל 7), אבל גיליתי גם אזורים אחרים שהם פחות UP-ביט: שירים יותר ארוכים, כתיבה פחות פאנצ'ית".

אבל לא צריך להגזים, וחרף העניין המחודש בניק קייב, חורש לא רוצה להצטייר כאילו הוא נהיה מאובן מזדקן. "צריך לשים דברים בפרופורציות, כן? עשינו הופעה סודית ברוטשילד לפני כמה שבועות, ולא ידעתי איך זה נשמע מבחוץ, דאגתי שההופעה דאונרית. ואז ראיתי שכולם ככה (חורש מחווה בעצמו תנועה של ידיים באוויר, י"א), אז הבנתי שהכל בסדר. יכול להיות שההבדל הוא בנימה, בפיל אחר, וזה מצריך נגנים אחרים וגישה אחרת ומרחב אחר". (אחר כך חורש יבהיר: "בקשר לאלקטרה אהובתי, בעיניי מוזר שחבר להקה לא יעשה תקליטי סולו. להקה זו מין משפחה נפלאה וכפויה שאתה מקים באמצע החיים, אבל אתה חייב להתאוורר ממנה מדי פעם").

אז בברכת החברים מאלקטרה, דורון פרחי ובועז וולף, הלהקה עצרה את הפעילות ("היו לנו כמה הופעות ועוד יהיו לנו, אבל הלהקה לא תחזור לפעילות בשנה הקרובה"), וחורש הלך לעשות קריירת סולו. המושג קריירת סולו קצת משונה לנוכח מה שחורש עשה, שזה בעצם לאסוף אורקסטרה – "ביג באנד אולסטארי עם חברים משלל קצות הסצנה המקומית", כלשון המייל שהועבר אליי; ו"חבורה די פסיכית של נגנים שזה די נס שהם התאספו", כלשונו של חורש פנים אל פנים. החבורה הזאת כוללת בין השאר את ישי ברגר מיוסלס איי.די, בן גולן הגיטריסט ורועי בר יהודה הסקסופוניסט; ואפילו זמרות רקע שגונבות לחורש את הפזמון בשירים מסוימים. התוצאה היא שירים כיפיים שעל פניו נשמעים מגוונים מאוד (הסינגל הראשון הוא מין המנון ארט רוק, שירים אחרים מזכירים פאנק לבן אבל הם לא בריט־פופ כפי נוזף בי חורש שנעלב קצת כך נדמה כשהזכרתי את הסגנון; וגם מבהיר שלמרות האקלקטיות האלבום יהיה "מגובש מאוד").

חופשי זה לגמרי לא לבד

מה בעצם קורה פה? לרגל קריירת הסולו הקמת להקה אחרת.

"מצחיק, כולם אומרים 'יצאת לסולו, מה קורה בעצם?'. כנראה טבוע בי משהו להקתי, אני צריך את הדבר הזה".

בכל זאת חשוב לך להגיד שזה סולו ולא להקה חדשה.

"זה לא חשוב לי בשום צורה. באתי להקליט סולו וזה נהיה הדבר הזה. אין לי בעיית אגו, אני עושה את זה כדי לעשות מוזיקה, אני לא עושה את זה כדי שיכירו את פועלי".

אז למה לא עם אלקטרה?

"אלקטרה היא מכונה. אנחנו מריחים אחד את השני אחרי שש שנים ביחד. רציתי לצאת מהקומפורט זון, לאתגר את עצמי. כשיש לך מתופף ובסיסט מסוימים, אתה כבר יודע איך משהו יישמע. אני יודע בדיוק מה קורה כשאני נכנס לאולפן עם אלקטרה ורציתי משהו אחר. לא עשיתי את זה כדי להיות בפרונט, היה לי מספיק את זה באלקטרה. יש כאלה שיוצאים לקריירת סולו כי הם רוצים להרגיש שזה הם, לקבל את הקרדיט. זה לא המקרה שלי. זה לא מה שהיה חסר לי. להפך, בדינמיקה של ההרכב החדש אני בהרבה מקרים לוקח עמדה של מנצח: מנגן פחות, נותן לאחרים להתבטא. בחזרות האחרונות אני מנגן פחות ורק שר, כי אני רוצה לשמוע את הגיטרה של בן. כשאני מנגן זה נורא דומיננטי ופרונטלי, זה באופי שלי".

הלכת על סולו כדי להיות קצת מאחורי הקלעים?

"לא מאחורי הקלעים, כי אני בפרונט של זה, אבל זה באמת תהליך דואלי ולא חד משמעי. באלקטרה מבחינתי זה היה אמנות הצמצום. לקחת רעיון ולצמצם לגיטרה־בס־תופים, ופה אני פותח את זה: יש זמרות רקע וחלק מהשירים נכתבו בשבילן, או לסקסופון, או לתופים. זה לא כמו באלקטרה שיש בסיס שהכל מקומפרס אליו ועם זה עובדים".

הסינגל הראשון ייצא ב־9.3, וב־31.3 תתקיים ההופעה הראשונה של ההרכב החדש, כלומר של קריירת הסולו, בפסאז' באלנבי, ואחריה יֵצאו למסע הופעות שבו ינגנו "בערך שמונה שירים שנמצאים בשלבי הפקה שונים", וגם קצת חומרים של אלקטרה ואולי גם קאברים. במקביל תימשך העבודה על האלבום שאמור לצאת בעוד חצי שנה בערך ולכלול 11־10 שירים. הסינגל הזה יוצא אחרי שלושה־ארבעה חודשים של חזרות שבהן רקם "הוויז'ן המשותף שלי ושל ברוך" עור וגידים בצורה אורגנית וטבעית.

"אני וברוך יושבים באולפן, עובדים על רעיון, מבינים שצריך תופים, אבל איזה תופים? זה לא שיש להקה ואתה אונס עליה רעיון. הלהקה נבנתה על פי הרעיון. אני מתקשר לגדי (פטר, מלהקת הבילויים), שהוא המתופף שהכי הייתי רוצה לנגן איתו בעולם, ואומר לו: 'אתה פנוי? בוא לאולפן ותוריד כמה תופים'. הוא בא, מנגן. 'בא לך להיות חלק מזה?', 'בטח'. ככה זה נהיה".

חורש, בן 37, גר כבר חצי שנה ביפו, במתחם נגה, עם בת זוגו העיתונאית איילה פנייבסקי, אחרי שחי כחמש שנים במתחם גן החשמל. מאחוריו הרבה שנים של עשייה מוזיקלית ועיתונאית. מהעיתונות הוא פרש באופן סופי לפני כמה שנים.

אז מה, אתה חי ממוזיקה?

"בגדול כן. בוא נשאיר את זה ככה. זו הרבה הקרבה, להיכנס ככה להקלטות של חודשים. במיוחד בפאזה האחרונה שלי, שזה כל מה שאני עושה: קם בבוקר, הולך לאולפן, כותב".

זה גם לא בדיוק תור הזהב של הרוקנ'רול הישראלי.

"לא. לא במיוחד".

זה מדאיג אותך?

"הבחירה שלי לעשות מוזיקה וממנה לחיות או למות – היא בחירה משוללת היגיון. לפחות יש לי מושג ברור של מה שאני עושה בחיים ועל זה אני הולך כבר שנים. אתה לא יכול לצפות מה יהיה, אם אתה בעניין הזה. אתה תמיד במקום של אנדר ואובר אצ'יבינג, גם כי אתה בעיסוק פומבי מאוד והתנהלות שבנויה על פידבק מבחוץ ומצד שני זה הכי אינטימי ואתה לבד עם הכתיבה ימים וחודשים. עם אלקטרה קרו דברים פנטסטיים שאף אחד לא ציפה שיקרו, ומצד שני גם לא השגנו כל מה שרצינו. אבל אלקטרה התחילה ממקום שאף אחד לא נתן לו סיכוי".

זה מדהים, כי המוזיקה קליטה בטירוף.

"זה מה שאמרתי. ארבע שנים אחורה, כשיצאנו עם 'Coming To Get You', היו לי דיונים עם חברת התקליטים, רציתי להוציא את זה כסינגל לרדיו. אמרו לי בשביל מה ועניתי 'כי זה יהיה להיט'. אבל האקלים לא נראה כאילו הוא מאפשר בכלל. יחסית לזה, מה שאלקטרה עשתה זה הכי כיף. קהל והופעות והיה לנו נהדר ופידבק מעולה וממלא ומספק, אבל אתה תמיד רוצה עוד. אז להגיד עכשיו שההגמוניה התרבותית לא בנויה לקבל דברים קצת שונים? צריך להיות גאון כדי להגיד את זה? זה ברור ואלה תנאי הפתיחה. עם זה אתה עובד. וביחס לזה אני מסופק. אני לא רוצה לצאת מתוסכל. אנחנו חיים פה, תעשיית המוזיקה כזו, העולם כזה. וואו, הפתעה".

זה נשמע מקום שלם ואופטימי.

"שלם אף פעם לא התיימרתי להיות, אבל אתה לא יכול לעשות מוזיקה בלי להיות אופטימי. אופטימי עד כדי מפגר. זה ברור, זה כמו הסינגל, 'We Are the Ghosts'".

מה שקורס עכשיו

יש לך גם שיר שקורא "לחזור לזמן שהיה לנו סאונד". אתה חושב שאין סאונד היום?

"אני לא חושב שזה בא מהמקום הזה, אבל כן, המצב לא מזהיר, יש מעט מאוד דברים שאני אוהב. אווירת שעתוק פסיכית. קשה. ברור שיוצאים דברים טובים כל הזמן, גם בארץ, אבל בגדול – פחות ופחות מעניין אותי".

אחר כך הוא יוסיף על זה במייל שזה חלק מ"החלטה להקפיא את ההופעות עם אלקטרה. לנוח אחרי הטורים, להתחיל משהו חדש, 'להתנקות' קצת. הרגשתי תחושת מיאוס כללית שכזו. פתאום הכל התחיל להיראות לי מונוטוני, משועתק, במוזיקה שאני שומע סביבי, בסצנות שלנו בחו"ל, בלייף סטייל של הלהקות בדרכים. זה עולם של קורבנות הייפ, גם באזורי האינדי. עולם של סצינות מקובעות, בלי יותר מדי מוזיקה שמרגשת אותי כבר. אורח החיים הזה התחיל לשעמם אותי. מוזיקה חדשה פחות הסעירה אותי. זה שאמרו לי מסביב 'איזה כיף לך' לא עזר. אז אני חושב שניסיתי לחפש השראה במקומות אחרים".

התחושה הזו קיבלה עדות עגומה כש"הינשופים", תוכנית התרבות הגבוהה שחורש היה אחד מהפאנליסטים שלה, ירדה מהאוויר.

"אני לא רוצה להעניק ל'הינשופים' יותר משמעות ממה שהיא הייתה, גם כשהייתי חבר בתוכנית זה לא תפס מקום נכבד בחיי. אבל אני עדיין מופתע לגלות כמה אנשים, לא רק תל אביבים, צפו בתוכנית, וראו בה איזה שהוא רפרנס לזווית התרבותית שלהם. העובדה שהתוכנית הזו, זולה להפקה להפליא, שהייתה הצלחה בנישה שלה, לא שרדה כי הייתה 'קיצונית מדי', היא די אבסורדית".

המצב התרבותי מעפן.

"כן. והולך ומחמיר. לפני שלוש שנים הייתי יותר אופטימי מהיום, כלומר לא במובן האישי אלא מבחינה כללית יותר. זו תקופה לא טובה, בגדול. פחות יכול להגיד שאני אופטימי לגבי מצב המוזיקה. לפני כמה שנים הייתי אומר שיש מלא דברים טובים. הייתה נקודה של איזה ברייקינג פוינט, של ניעור ההגמוניה – וזה לא קרה".

מה הייתה הנקודה?

"לא יודע, אולי בראש שלי. אווירה בסצינה המוזיקלית, המחאה החברתית, הייתה אווירה אופטימית".

די עצוב שככה נראית תעשיית המוזיקה: הכל נהיה עצמאי, כולם במאבק.

"זה לא רק המוזיקה. כולם נאבקים. מי לא נאבק בשכבת הגיל שלנו במקצוע חופשי? זה המצב, ואם הייתה אווירה שזה הולך להשתנות – זה לא קרה".

במייל הוא יוסיף אחר כך: "כשאתה מתבגר, אתה נתקל ביותר שברי חלומות סביבך, ובאנשים שדועכים לשעמום. זה לא משהו שנשאר מחוץ ליצירה שלי, כמובן, בין שאני רוצה או לא. כשבחוץ המצב מדכדך – אתה מתרכז במה שאתה באמת אוהב ויודע לעשות. אנשים במקצועות חופשיים באזורי המחיה שלי, בגדול הפכו לחסרי תועלת לעולם. מי צריך כבר מישהו שכותב יפה? מישהו עם רעיון לדוקומנטרי שאינו כולל סלבס, או לתוכנית טלוויזיה שהיא לא אופרת סבון מעליבה? מי יכול לפתוח בית קפה בלי 40 שותפים, ומי צריך שירים שיש בהם מידה של מקוריות? אני רואה חברים שלי שמנגנים בלהקות רוקנ'רול חדשות – אף אחד לא שם עליהם זין. בקונטקסט הזה אני מסתכל כמה שנים אחורה ומודה למזל הטוב שהיה לאלקטרה. נדמה לי גם שהייתה אווירה שונה בסצנה המוזיקלית פה לפני כמה שנים, אבל אני אף פעם לא בטוח אם זה רק בתפיסה שלי או שדברים אובייקטיבים השתנו, לכן אני לא רוצה להתיימר ולחרוץ. מה שכן אפשר לומר במידה של ביטחון הוא שתל אביב היא כבר לא עיר שאפשר לקיים בה באמת קונספקט של חיים עירוניים עם ווייב רגוע ועצל. מירוץ העכברים הגרידי הזה מפגר, ובטח לא מאפשר מצע לעבוד בו יצירתית".

זה יותר בולט בתעשיית המוזיקה, לא? יש פער עצום בין התדמית הזוהרת על הבמה לדרך הביתה על האופניים.

"תעשיית הפופ מושתתת על שטויות, שואו אוף – היא נוסעת על זה. אני אישית לא הייתי תלוי בדברים האלה. אני לא עושה את זה בשביל Fame and Fortune. זה לא שהמוזיקה גאלה אותי, אני צריך אותה בשביל הגשמה אמנותית אבל לא בשביל הלוק".

בן אדם שעושה מוזיקה לא עושה את זה גם בשביל ה־Rush הזה על הבמה?

"גם, וגם בשביל לעשות מוזיקה. הפרסונה הרהוטה של הכתיבה שלך, זה גם מי שיורד למכולת? לא. אלה כלים לתקשר עם העולם, לייצר את האמירה שלך, ושם תמיד טמון פער מסוים, ביומרה שלך לעשות מעבר לחיים".

אתה לא מרגיש שזה קצר מועד? כמה עוד אפשר לעשות את זה? להיות מיק ג'אגר, סבא רבא על הבמה?

"לא יודע. לא חושב על זה. אם הייתי חושב על זה לא הייתי יכול לעשות את זה".

גיל 67, פנסיה, משהו?

"לא חשבתי על זה, אני לא בנוי ככה ואני עוסק במשהו אינפנטילי שמאפשר לא לחשוב על זה".