את לא מחליטה עלי

"את לא מחליטה עלי!" קובע ילד חוצפן במיוחד, שאם אני הייתי ניצבת במקום המראה שעומדת מולו, כנראה הייתי מנחיתה על לחיו סטירה הגונה. אני לא דוגלת באלימות, חלילה. בטח ובטח שלא כנגד ילדים תמימים, רק שהילדים של היום אינם תמימים יותר. הילדים של היום חושבים שמגיע להם הכל, שהכל סובב סביבם ושהשמש זורחת להם ממקום שאסור לציין את שמו בעיתון. כמו שכבר אמרו לפניי, הם כמובן, אינם אשמים. האשמים הם אנחנו, המבוגרים. אני כוללת בכך את ההורים, המורים וכל מי שעוסק בחינוך באופן כללי, ובאופן פרטני את אלה ששמים את צרכיו של הילד במרכז היקום.

אספר לכם סיפור אישי קצר: בחודש האחרון החלפתי מורה בישראל למדעים בחטיבת ביניים, שיצאה לחופשת מחלה. בתור סטודנטית לכימיה, אני יודעת דבר או שניים בנושא, והחלטתי שבמקום לתת להם כדור לבעוט בו כל ראשון ושלישי, אנסה ללמד אותם את החומר לקראת המבחן שהתקרב. הניסיון צלח באופן חלקי, אבל זו לא הנקודה. לפני המבחן, עשיתי מספר חזרות, כולל וידוא שהם מבינים ושאנחנו באותו קצב עם שאר הכיתות. כשחזרתי לכיתה בימים שאחרי המבחן, הם סיפרו לי שרכזת המדעים נכנסה לכיתה בשעת המבחן, אמרה להם להניח עטים, ולימדה אותם חומר שעליו הם נשאלו וכביכול לא למדו. כששאלתי אותה לפשר העניין היא ענתה לי בחיוך ש"רצינו לתת להם תחושה שאנחנו פה בשבילם". הרגשתי מושפלת. איך זה שהם יוצאים המסכנים מהסיפור הזה?! לא רק שקרעתי את הגרון ואת העצבים כדי להשתלט על 25 זאטוטים מפוצצי הורמונים, לא רק שחזרתי על החומר עשרות פעמים עד שלי בעצמי הוא כבר יצא מהאוזניים – בגלל שאני לא המורה "האמיתית", ותוך התעלמות מכך שהם ממש לא נתנו לי ללמד, הרכזת שרפה אותי מולם והקטינה אותי חזרה למעמד של מורה מחליפה, שנחשב "נחות". במעשה זה, היא הצדיקה את התנהגותם הפרועה בהעדרותה של המורה וכאילו אמרה "אני יודעת שקשה לכם לשבת על עכוזכם, אבל אתם לא אשמים שאתם מופרעים, אלה הנסיבות שהביאו אתכם לכך" וגם "אני לא באמת מצפה שתקשיבו למורה המחליפה, לכן אני באה ללמד אתכם". לילדים היום אין ערך למבוגר העומד מולם ומנסה להקנות להם ידע. אז יקומו עכשיו אנשים ויגידו: "כשאת היית בתיכון, לא עשית בלאגן למורות מחליפות?". כן, זה נכון. מורות מחליפות תמיד הסתובבו עם מטרה על גבן. הבעיה היא, שהיום היחס הוא כזה לרוב המורות. הדוגמה הקיצונית במיוחד לכך, הייתה כשהתקבלתי לעבודה בבית הספר. ישבתי לפגישה ראשונה עם הרכזת, כשנכנסה אחת המורות לחדר המורים עם מבט מזועזע על פניה. אחד הילדים איים לשרוף לה את האוטו. בפנייה אל ההורים, אמו גסת הרוח צידדה בילדהּ כמובן, ואמרה למורה דברים שלא יעלו על הדעת.

הרשו לי לעשות פאוזה קטנה מכל הרשע והפשע. למרות הכל, היו גם את הילדים שחיבבתי. היו את הבריונים שעשו רעש מאחור, אבל ראיתי את הניצוץ בעיניהם כששאלו שאלה ובאמת רצו להבין. היו את הבנות בשורה הראשונה ומירקרו כל כותרת בצבע אחר. היו את הספורטאים הקולניים שישבו עם פניהם לבנות רוב השיעור, אבל בתכלס ידעתי שהם יודעים את החומר, והיה הילד החמוד שבא אליי בסוף השיעור בנושא יונים (החלקיקים הטעונים, לא הציפורים) וסיפר לי על הרצאה בנושא בביולוגיה שאבא שלו לקח אותו לשמוע פעם. החבר'ה האלה, יחד עם חבריי לספסל הלימודים שהעידו על עצמם שהיו מופרעים בעברם, נתנו לי מעט תקווה לדור הזה. דור שכל הידע מגיע לו מהאוויר ואין לו מושג איך ובשביל מה לפתוח אנציקלופדיה. דור, שאם רק היה רוצה להתנתק מהקאנדי קראש, היה יכול להיות יותר חכם מכולנו. רק שחלקם בוחרים לדבר עברית קלוקלת, ללא אבחנה בין שניים לשתיים. רבים מהם בוחרים לכתוב עוד סטטוס בפייסבוק או עוד הודעה בוואטסאפ כדי להביע רגשות. הם בוחרים להעריץ כוכבי אינסטנט מתכניות ריאלטי במקום להעריך אמנים דגולים כמו אריק איינשטיין ז"ל ושלום חנוך.

ובכל זאת, גם כאן יש נקודות אור. ונראה שהופעת האיחוד האחרונה של "כוורת" מהווה דוגמה נהדרת לכך – בקהל בבריכות הסולטן, שם הופיעו, ישבו עם הוריהם וסביהם גם ילדים. טווח הגילאים היה כה רחב, וכולם ידעו את המילים ומחאו כפיים בהתלהבות כאילו הלהקה לא התפרקה לפני עשרות שנים, והזכירו לי ילדות שהייתה גם שלי וגם של הוריי וכנראה תהיה גם של ילדיהם, אם הם רק ידאגו לכך.