בדרך הביתה: האחים היימן בריאיון לילי

מגן החשמל, דרך התחנה המרכזית הישנה וחוזר חלילה - לרגל סרטם החדש "מי יאהב אותי עכשיו" יצאנו למסע לילי בצד האפל של העיר עם האחים הדוקומנטריסטים תומר וברק היימן, שנאלצים לעזוב את האזור מרוב שיפוצים

האחים היימן. צילום: נמרוד סונדרס
האחים היימן. צילום: נמרוד סונדרס
26 באפריל 2016

איתנו

תומר (46) וברק (40) היימן, קולנוענים דוקומנטריים

מקום מפגש

גן החשמל, ליד המשרד/חדר העריכה של האחים היימן.

21:45

ברק: "אתה יודע מה היה פה פעם?".

תגדיר פעם.

ברק: "לפני 15 שנה זה היה בית זונות אחד גדול".

תומר: "עד לפני כמה שנים זה היה מקום של זנות גברית. אחד החברים שלי עבד פה. יש לי איזו משיכה למקומות האלה, שקורה בהם משהו באנדרגראונד של התרבות, של החברה. תראה כמה העיר משתנה במהירות – לפני 20 שנה אנשים לא רצו לחצות את הכביש וללכת פה. עכשיו זה נקי ורגוע, פסטורלי, פעם מה שהלך פה זה 50 ש"ח מציצה, 100 ש"ח זיון מלא. זה היה גם לפני הפליטים. מה שהלך פה זה זנות של נערים ישראלים ופלסטינים. אני לא רוצה לחשוב כמה עולה היום דירה בגן הזה, עכשיו שהוא נהיה נובורישי. אבל ד"ל, החבר שלי שעבד פה, היה גאה להיות פה. אחר כך גם הייתי מאוהב בו, והוא התחנן לכסף ואתה יודע שבסוף הכסף ילך לעוד מנה. אבל הוא בא אליך הביתה, ואתה אומר 'עדיף שאני אתן לו כסף מאשר הקליינט'. המהירות שבה תל אביב דוחקת וסוגרת את האזורים האלו, שנתפסים על ידי אנשים כמפוקפקים אני מודה שאהבתי לבוא לפה ולפגוש את הדינמיקה הזאת. הקליינטים הם עורכי הדין הכי בכירים, היו מנהלי תוכניות, אנשים מעמדות מאוד מאוד בכירות. כל הדאווין הזה והצביעות הזאת, של יש לי משפחה מהוגנת־ואני אטיף לערכים, ואז אבוא ואשלם 50 ש"ח למישהו בגן. אני הייתי בצד של מי שמספק את הגוף שלהם בעסקה הזאת".

ברק: "בצד שלהם. לא סיפקת את הגוף שלך, זה נשמע כאילו מכרת את התחת שלך. היית בעדם".

אבל שם הסולידריות שלך.

תומר: "כן. האמפתיה, החיבור הרגשי, העניין, וגם היה פה אדם מאוד משמעותי בחיים שלי".

ברק: "וכשפה נהיה קצת יותר פסטורלי, עברנו לגור במקום שעדיין שמר על רמת פקפוק גבוהה – התחנה המרכזית החדשה, רחוב עקיבא איגר".

נלך לשם?

תומר וברק (יחד): "בטח!". וברק נאנח, "גם שם משפצים עכשיו".

בדרך לרח' עקיבא איגר, 21:55

ברק: "גרנו בעקיבא איגר קומה מעל קומה".

תומר: "ברק הביא את אנה, בת הזוג המהממת שלו, מוורשה היפה והאסתטית, היישר לתוך ההרדקור של התחנה המרכזית, וגם אני גרתי שם עם בן זוג שלי".

עד כמה זו הייתה החלטה מודעת, למקם את המשרד שלכם באזור הזה?

ברק: "זה היה מקרי לגמרי, דרך שלט 'להשכרה' שהיה מול אולפני אדיט, שם אנחנו עורכים וערכנו הרבה שנים סרטים וסדרות".

תומר: "זה מקום עם תפיסה מאוד מיוחדת של עריכה, מהאולפנים הראשונים שהבינו שעורכים שמבלים את כל זמנם בחדר עריכה, צריכים חלל עבודה יפה".

ככל שאנחנו נכנסים לעומק הרחובות העוטפים את התחנה המרכזית הישנה, תומר מתחיל להפליג בסיפורים על השכונה. איך הוא גילה כאן מופע דראג של פיליפינים בשם "Paper Dolls" שפנה לקהילה ההומואית־פיליפינית. המופע נערך ללא תאורה ולכן הקהל היה צריך לבוא עם המכוניות ולהאיר את המופע בתאורת גרילה, עם פנסי המכוניות, על המקומות בשכונה שבהם הם מעדיפים לשתות בירה. ונמרוד, הצלם, מהסס לרגע. הוא לא מרגיש בנוח להעמיק לתוך השכונה עם המצלמה היקרה שהוא נושא על הצוואר.

ברק: "אני נעלב מזה! זה הבית שלנו, אף אחד לא יפגע בך".

תומר: "קצת מכות בשביל כתבה, אפשר לחשוב".

נמרוד: "אני מרגיש כאילו פלשתי למישהו לטריטוריה".

תומר: "אתה רואה, הנה זה יצא. יאללה, בוא".

נמרוד משתכנע, ותומר, בנחישות של מדריך תיירים, אומר: "אתה יודע שזה המקום שגם להקת בת שבע וגם מנשר עומדים לעבור אליו?".

עכשיו יהיה לך קשר גם לתחנה של לפני וגם לתחנה של אחרי (דרך להקת בת שבע. בימים אלו, לצד "מי יאהב אותי עכשיו?" ממשיך לרוץ על המסכים סרטם הקודם של ההיימנים, "מיסטר גאגא", על חייו ועבודתו של אוהד נהרין, שהפך באחרונה לסרט התיעודי הנצפה ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי – ע"ק). איך אתה מקבל את זה?

תומר: "קודם כל זה הבית שלי ושל ברק. אני מאוד מקווה שיזכרו שיש פה תושבים מקומיים שאין להם לאן ללכת, ששנים כבר מדינת ישראל לא סופרת אותם".

ברק: "דרך הרחובות האלו היה עובר האוטובוס שהיינו לוקחים לתל אביב מכפר ידידיה. היינו באים לקנות נעליים בנווה שאנן ולהסתובב בעיר".

תומר: "אני מאוד אוהב את השכונה הזאת".

מה מביא אותך לפה כל פעם?

תומר: "קודם כל יש בי משהו שלא מפחד".

אוקיי, זה חצי מהסיפור, אבל החצי השני יותר מעניין.

הוא חושב ארוכות. "האנשים שחיים פה הרבה יותר מעניינים והרבה יותר קרובים אליי, ואני הרבה יותר נהנה להעביר את הזמן איתם מאשר עם אנשים שכל יום הולכים לאופרה ולקאמרי וקוראים מגזינים מהעולם".

אף שהאנשים האלה הם הרבה פעמים הקהל של הסרטים שלך.

"הקהל שלי הוא כל מיני אנשים. אני מכבד אותם ושמח שהם באים לראות את הסרטים. אתה שואל אותי עם מי אני מרגיש בנוח בסוף היום?". והוא עובר נושא.

האחים היימן. צילום: נמרוד סונדרס
האחים היימן. צילום: נמרוד סונדרס

רח' עקיבא איגר 8, 22:20

תומר: "ברק הקים את ועד הבית הראשון בבניין. הוא תמיד עוסק בהפקה".

ברק: "זו הייתה מלחמת עולם, לאסוף 110 ש"ח מכל בעל דירה".

תומר: "כולם פה באיזה מצב צבירה של פרנואידיות, רגילים שדופקים אותם".

סמוך לבניין המדובר בעקיבא איגר ברק מצביע בגאווה על גדר שחוסמת גישה למגרש גדול  ריק. אפשר רק לדמיין מה היה קורה שם לפני עשור, בטרם הוקמה הגדר מכספי ועד הבית.

"תחשוב שאני ואנה היינו מתעוררים כל לילה", ברק נזכר, הטון שלו מלא אמפתיה אבל ללא זעזוע, רק זיכרון של זעזוע בזמן אמת, "מצעקות של נשים שהלקוחות שלהם פשוט מפוצצים אותן במכות רצח, מסוחרי סמים, כולם מרביצים לכולם. יהודים וערבים וסודנים ואריתראים ודוסים וחילונים, כולם פה בבלגן של החיים. היינו מכירים את השוטרים בשמות. דברים איומים ונוראים, קשים מאוד מאוד. היה פה המון עצב בדבר הזה, אין לי רצון לצייר את המקום הזה כמשהו פסטורלי ומתוק. הרבה הרבה עצב".

ואז השכנים יוצאים החוצה ואי אפשר להמשיך לקיים את השיחה. שלושה דיירים שונים נופלים על תומר ובעיקר על ברק, ראש ועד בית אמריטוס (השם שלו, מודפס בבירור על פתק לבן, עדיין מתנוסס על אחת מתיבות הדואר): מה שלומך, למה אתה לא מתקשר, למה אתה לא בא לבקר יותר. מבחינתם הוא עדיין הכתובת לדברים שמטרידים אותם ביומיום. אנחנו נכנסים לחדר המדרגות. תלוי שם פוסטר גדול, ממסוגר, מהופעה של להקת המחול הלאומית של הולנד בניו יורק. תומר תלה אותו כאן.

האחים היימן. צילום: נמרוד סונדרס
האחים היימן. צילום: נמרוד סונדרס

מדרחוב נווה שאנן, 22:45

יש הרבה אמוציות מורכבות בסרט החדש של האחים היימן, "מי יאהב אותי עכשיו?", שמספר על מערכת היחסים הטעונה בין סער מעוז (שהיה הגיבור של אחד מפרקי הסדרה שלהם "משפחות"), נשא HIV וחבר במקהלת הגברים הגאים של לונדון, לבין משפחתו מהקיבוץ הדתי שדה אליהו. מעוז עבר ללונדון לפני כשני עשורים בעקבות תגובת משפחתו ליציאתו מהארון, ומאז מנהל את הקשר המסובך עם בני משפחתו באיפוק וברגישות. אבל הדמות שעוררה הכי הרבה תגובות מהקהל באולם שבו ראיתי את הסרט היא דווקא זו של אביו של סער, כתרי – איש קבע מורעל מחטיבת הצנחנים בעבר ומנהל אתר גבעת התחמושת בהווה. כתרי הוא לא הדמות הצפויה והאוטומטית של הפטריארך השתקן. בסצנה הראשונה שהוא מופיע בה הוא שופך מור"קים על קבוצה של חיילים משועממים בקול המזכיר יומן חדשות מימי קום המדינה. הוא ורבלי, סוחף, כולו אתנחתא קומית בלתי צפויה. זה סרט שעוסק בחמלה. הבחירה להציג את כתרי כדמות קומית לא מובנת מאליה, והיא בחירה חומלת.

תומר: "ההומופוביה שיוצאת ממנו הייתה קשה לי. היה לי קשה לערוך את החומרים האלה. אני בתור במאי הומו, הוא מדבר עליי כאיזו חיה שלא נמצאת ברשימת בעלי החיים שלו. העבודה שלי הייתה להפוך אותו לדמות עגולה, שלמה, שעוברת איזשהו מהלך. זה התפקיד שלנו כיוצרים דוקומנטריים – לאבחן משהו שקשור לאנרגיה וכריזמה, שאלו לא קשורים לאיך שהבן אדם במציאות".

ליהוקים טובים לדמויות של עצמם.

ברק: "זה עניין של עריכה. הבחירה – באיזו סצנה אתה פוגש דמות לראשונה? את כתרי, כשהוא עושה את ההדרכה בגבעת התחמושת, החיילים והנגדים מגלגלים עליו עיניים, לא מאמינים מי זה היצור הזה".

הסצנה אכן מדהימה: כתרי מדלג באתר, ממחיז בגופו את הקרב לפרטיו. "השאלה היא מתי אתה מביא אותו למקום של הרגש ומתי של הסוריאליזם ומתי של ההומור. היה ברור שהבן אדם הזה הוא יצור מעניין, שלרגע אחד אתה ממש נבוך ממנו, רגע אחד אתה נדחה ממנו, רגע אתה נמשך אליו וצוחק ממנו".

תומר: "אנחנו הרי עושים אקט מאוד מלאכותי – מפעילים מצלמה. איך אתה מביא את האנשים להתעלם מההקלטה ולהיות מי שהם ברגע שיש צוות סביבם? כל הדמויות שלנו הם אנשים שפיהם ולבם שווים. מה שאנחנו מקבלים מול המצלמה זה מה שאנחנו מכירים".

ברק: "אם תלך אחורנית ותסתכל על כל הסרטים הדוקומנטריים שאי פעם היינו מעורבים בהם, אין שם אף סרט שהנושא שלו או הגיבור שלו באו מתחקיר תמאטי, דידקטי, אינטלקטואלי, 'בוא נעשה סרט על מה שמטריד אותנו'. זה לא קורה. זה תמיד בא מתוך היכרות אישית שלנו עם הגיבורים. הכל בא מהחיים, לא מאיזה אינטלקט גבוה בשמים".

האחים היימן. צילום: נמרוד סונדרס
האחים היימן. צילום: נמרוד סונדרס

גן החשמל, 23:15

הנה, עשינו סיבוב.

תומר: "מה שראית שם (בתחנה המרכזית) היה פה, רק הרבה יותר קשה".

ברק: "ההרדקור של ההרדקור של ההרדקור. והיום? נראה אותך מוצא פה דירה להשכרה".

תומר: "אנחנו כבר עכשיו עוד מעט לא מצליחים לשלם את שכר הדירה של המשרדים".

ברק: "היום לקחתי אותו לרחוב חומה ומגדל, על איילון שם, אנחנו אולי הולכים לעבור לשם. בשבילי זה דיכאון המחץ, אבל כבר יקר פה מדי. הגענו לפה כשזה עוד היה מקום חלוצי ועוד מעט נעזוב".

תומר: "אבל לא היינו פה ממקום חלוצי".

ברק: "זה היה צירוף מקרים מוחלט. זה היה מגניב, אבל לא היפסטרי, ועכשיו זה נהיה טו מאץ'".

תומר: "אז יכולת לספק פה את מאווייך הגבריים תמורת 50 ש"ח".

ברק: "היום 50 ש"ח לא קונים לך פה מנת שווארמה טבעונית".

תומר: "אתה יושב פה כי חבר שלך עובד פה, או כי חברה שלך עוברת פה עם האופניים, ואתה רואה הקשרים חברתיים ופוליטיים שלא קורים בקהילות סגורות. אתה הולך לבני ברק וכולם חרדים. אתה הולך לצפון תל אביב וכולם צפונים. אתה הולך לכפר ידידיה וזה מושבניקים. אתה לא תראה פתאום חיבור לא הגיוני. פה? יש את כל האנשים שאין להם איפה להיות".

סרטיהם של האחים היימן, ״מי יאהב אותי עכשיו?״ ו״מיסטר גאגא״ עכשיו בבתי הקולנוע