‏על שולחנות השרטוט ובמשרדי התכנון, גורלו של מתחם ריב"ל בדרום תל אביב כבר נחרץ. התוכנית שאושרה מייעדת אותו להפוך למתחם מגדלים בעירוב שימושים. המפות וההדמיות מייצגות את מה שהוגה הדעות הצרפתי מישל דה סרטו כינה בספרו "המצאת היומיום" בשם "אסטרטגיות": מבט-על מופשט של מנגנוני התכנון והיזמות, המשרטט סדר גיאומטרי שנקבע מראש.
>> אחד לסופ"ש: המלצות תרבות שיסגרו לכם את השבוע בסטייל

‏"המרחב הוא מקום שמשתמשים בו", כתב דה סרטו, "כך צועדים הופכים למרחב את הרחוב שתוכנית בינוי הגדירה באופן גיאומטרי". ואכן, רצפת הבטון המפויחת במתחם ריב"ל מזכירה שהעיר נכתבת קודם כל מלמטה, דרך ה"טקטיקות" היומיומיות של האנשים הפועלים בה: המנועים במוסך שעדיין מסתובבים, מפתחות הברגים הנשמעים מכל עבר, והשליחים שממלאים את המדרכות. המתח הזה עומד בליבה של התערוכה "בהילוך מעבר: לפני שהמגדלים עולים".

‏השינוי הנוכחי של מתחם ריב"ל הוא עוד חוליה ברצף של תמורות עירוניות: באמצע המאה ה-19 הוא החל כמרחב חקלאי של פרדסים בשולי יפו, שבו הוקמה ב-1853 חוות "הר התקווה"; באמצע המאה ה-20, עם מדיניות התיעוש, נדחקו אליו המוסכים ובתי המלאכה, והמקום הפך למשך יותר משבעים שנה למוקד של עבודת כפיים ותיקון מכני; משנות ה-90 התווסף לאזור רובד קולינרי עם מקומות כמו ה"קופי בר" ומסעדת הפועלים "בכור את שושי", שיצרו מפגש יוצא דופן בין מכונאים, שליחים ובליינים; וכיום ניצב המתחם מול תוכנית חדשה לשלושה מגדלים של עד 48 קומות שישנו לחלוטין את קנה המידה שלו, כאשר "בית קרסו" הוא המבנה היחיד שיישאר לשימור.

‏פסטיבל PHOTO IS:RAEL עוסק השנה בנושא "אזרחים", ובהלימה לכך התערוכה מעלה שאלה של הוגנות חברתית וצדק מרחבי. התחדשות עירונית אינה נמדדת רק בהיקפי בנייה, בחלוקת זכויות וברווח כלכלי, אלא גם בהכרה בקהילה ובעובדים הפועלים במרחב ובמשקל שניתן להם. ‏תפיסה זו נשענת על קריאתם של חוקרי האורבניזם פרופ' טלי חתוקה ופרופ' ערן בן-יוסף (בספרם New Industrial Urbanism) לנטוש את ההתייחסות השלילית לתעשייה בעיר. בדומה להם, גם האדריכל ד"ר דן פרייס מדגיש במחקריו כי עסקים זעירים כמו מוסכים, נגריות ומסגריות אינם בגדר "מטרד סביבתי" שיש לסלק, אלא מוקדים המעניקים חיוניות וחוסן עירוני. התערוכה אינה מכריעה אם התמורה האורבנית ראויה, אלא שואלת איזה משקל ניתן לעבודת הכפיים ולנוכחות האנושית של העובדים, לעומת המשקל שהתכנון העירוני מעניק למגדלים העתידיים.

‏הבחירה בצלמת אבישג שאר-ישוב לפרויקט אינה מובנת מאליה. שאר-ישוב, שעבודותיה מתפרסמות בקביעות ב-The New York Times וזיכו אותה בפרסים בינלאומיים רבים, עוסקת בעיקר בצילום תיעודי ועיתונאי של בני אדם ורגעים אנושיים, ואינה מורגלת בצילום אדריכלי סטטי. כאן היא מתבוננת בחללים הריקים, בבטון ובמבנה לא דרך מבט אדריכלי קר, אלא כצופה נוכחת וללא שימוש בתאורה מלאכותית כלל. התוצאה אינה תיעוד היסטורי-ארכיוני, אלא התבוננות עכשווית הקרובה למה שחתוקה ובן-יוסף מכנים Visceral Quality – האיכות החושית והבלתי-אמצעית של עבודת הכפיים והחלל הבנוי.

‏התערוכה מתבוננת במתחם דרך שלושה מעגלים, הנעים מן החוץ אל הפנים ובחזרה אל העתיד: ‏המבט מן החוץ – תנועת היומיום במרחב הציבורי שסביב המבנה. אישה חולפת ליד קיר מטויח, סועדת שיושבת לבדה לארוחת צהריים מתחת ללוח גיר המפרט תפריט יומי , גבר דוחף עגלת קניות עמוסה קרטוני חלב לאורך שער מתכת ענק, ורוכבי אופניים חוצים את הרחוב. אלה הם "הצועדים" של דה סרטו, בגובה המדרכה ובאור טבעי.

‏הלב הפועם – קובי, מהמכונאים הוותיקים במתחם, הפועל במקום כבר שלושה עשורים. הסדרה הנמצאת בלב התערוכה עוקבת אחר יומו ללא דרמה מיותרת: אבחון מנוע, שיחה עם לקוח, הפסקת אוכל, תפילה והליכה. זוהי מיומנות מקצועית שנרכשה בידיים לאורך השנים וממשיכה לפעול דווקא במקום שעומד להשתנות. בתוך סדרה זו בולט תצלום של קובי ממבט על, זווית כמעט "אסטרטגית" שבו הוא נראה צועד לבדו על רצפת בטון מחורצת. הפער הזה הוא לב התערוכה: ההבחנה של דה סרטו בין מי שצופה בעיר מגבוה לבין מי שצועד בה ומייצר את המרחב בגופו.

‏המבנה והמבט אל העתיד – פרטים שהשנים כתבו על הבניין אל מול קו הרקיע החדש. כתמי חלודה מתחת לחלונות החזית המייצרים מראה של "בכי של בטון"; מעלית המכוניות התעשייתית הישנה ופתחה העגול, שעליו חרוט סמיילי ישן, כשמגדלי הזכוכית החדשים נראים מאחור; ושבר משולש בחלון מאובק המסמן חץ קדימה ישירות אל המגדל המזדקר מבעדו.

‏האמירה הנודעת של וינסטון צ'רצ'יל מ-1943, "אנחנו מעצבים את הבניינים שלנו, ואחר כך הבניינים מעצבים אותנו", מקבלת כאן ממד קונקרטי: התערוכה בוחנת כיצד המרחב התעשייתי עיצב קהילה ותרבות עבודה, ומחפשת את עקבותיהן בבטון ובברזל. בכך היא מתכתבת עם גישתו של האדריכל דן פרייס, המעניקה משקל מכריע ל"שכבות הזיכרון" של העיר.

‏ההשראה הרעיונית לתערוכה נולדה מתוך סיורים בעיר בעקבות מקצועות נעלמים, ומפגש בלתי אמצעי עם בעלי מלאכה ומכונאים הפועלים בחלקיו האחוריים והפחות נוצצים של המתחם. ההבנה שהם מהווים את הרוח החיה והזיכרון החומרי של העיר, הובילה לרצון ללכוד את רגע המעבר הזה. התערוכה אינה שואלת רק אם שימור של בניין אחד מספיק, אלא מה עלול להיעלם דווקא משום שאי אפשר לשמר אותו בקירות: את הצליל של המוסך, את שגרת העבודה של קובי, את הרגע שבו שליח עוצר לנוח ליד השער, את סימני הגשם על הבטון או את הדלת המכוסה במגנטים. אלה אינם אובייקטים אלא רגעים, ודווקא משום שהם זמניים – הצילום יכול להעניק להם חיי נצח.

‏"בהילוך מעבר" אינה מנסה לעצור את השינוי ואינה מתאבלת על העבר. היא נוצרה מתוך רצון לעצור לרגע, לתת מקום לאנשים שמחזיקים את המקום בידיים ולשאול: מה קורה למקום ברגע שבו העתיד שלו כבר נחתם על המפה, אבל ההווה שלו מסרב לעצור?
"‏בהילוך מעבר: לפני שהמגדלים עולים" ‏צילום: אבישג שאר-ישוב, אוצר: אלכס קפלן.
התערוכה מוצגת במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי ה-13 PHOTO IS:RAEL. ‏סינמטק תל אביב, 11-21.11. התצלומים צולמו במיוחד עבור הפסטיבל בקיץ 2026. התערוכה מוצגת בחסות קרסו נדל"ן

• יוצרים כותבים
• אמנות
• צילום
• תערוכה