בוהה בכחול

כנראה שהוא מחכה לי. אני מרגישה שהוא מודד אותי במבטו בזמן שאני מתקרבת. הוא הבטיח שייקח אותי למקום המושלם ביותר, מקום קר ומבודד שם אוכל להיות לבד מתי שרק ארצה, אבל הוא סירב לספר לי איפה המקום המיוחד. "זו הפתעה", הוא אמר וחייך.

המכונית נגררת לעצירה במגרש חנייה ריק ומלפנינו יער קטן. לא ידעתי שיש מקום כזה בעיר. הוא עוצר את המכונית ומסתובב אליי במבט רציני. "זה המקום הסודי שלי. את לא תספרי לאף אחד נכון?". "כמובן שלא. אני לא יודעת איפה אנחנו". הוא נראה כמי שהוקל לו וניגש לפתוח לי את הדלת.

הוא מוביל אותנו פנימה, אל תוך היער הקטן. במרכז גזע עץ כרות רחב, ועליו מפה אדומה ושתי צלחות. משני צדדיו שני גזעי עץ שרועים על הרצפה, מה שיוצר שולחן וספסלים. "בואי שבי לידי", הוא אומר וטופח בידו על בול העץ, ואז מוציא מהסל תותים. אני מתיישבת לידו ופותחת את הפה כשהוא מכוון את התות אלי, ודוחף. אני מנסה ללעוס במהירות, נוזל אדמדם דביק זוחל על הסנטר שלי ומטפטף מטה כשאני מנסה ללעוס מהר. הוא צוחק.

הוא מוציא עוד תות ונותן לי ביד. אני מביטה רגע בתות, בפרי האדמדם, בעל הצורה התפוחה ואז מסתכלת עליו. הוא פותח את הפה שלו ומחכה. אני דוחפת את התות לפה שלו. הוא נחנק – הפנים שלו מתעוותות והעיניים שלו יוצאות החוצה, הפה שלו עולה מעלה מטה בזמן שעיניו מעלות דמעות, ואני נופלת מבול העץ וצוחקת.

הוא שולף מגברים, מחבר לטלפון ושם מוזיקה. הוא מקים אותי, הידיים שלו לוחצות אותי להתנועע יחד איתו. אני עוצמת עיניים ומתחילה לרקוד. הוא מנשק אותי. אני מרגישה קוצים ואני נזכרת בזיפים המושכים שמעטרים את פניו. הוא משחרר אותי וחוזר לרקוד, בוחן אותי. אני המומה ואז מחייכת אליו. הוא מושך אותי אליו ומנשק שוב. הזיפים שלו מציקים בזמן שהוא מפיל את המשקל שלו עלי, ודוחף. רגלי עושות צעד אחורה, ועוד צעד, עד שאני נתקלת בשולחן העץ ונופלת עליו. הוא מפסיק את הנשיקה כדי לראות אותי נופלת ואז מחייך בזמן שהוא גוהר מעלי, וחוזר לנשק אותי. אני לא אוהבת את זה.

אני מנסה לנפנף בידי ולדחוף אותו מעלי, אבל אני מרגישה זוג ידיים שתופס את הידיים שלי ומצמיד אותם אל בול העץ. זה מוזר כי אני יכולה להרגיש עוד שתי ידיים שעוברות על כל גופי. אני מתחילה לבעוט ולהשתולל, אבל זוג ידיים נוסף מחזיק את הרגליים שלי. אני נבהלת. יש יותר מדי ידיים שנוגעות בי וזה לא יכול להיות רק הוא. אני רוצה להסתכל סביב אבל אני מרגישה את היד שנמצאת במותן שלי קופצת מעלה בבת-אחת ומחזיקה את הפנים שלי בכוח. הוא מנשק אותי ודוחף את הראש שלי מטה.

אני נבהלת. אני לא אוהבת את זה. יש יותר מדי ידיים שנוגעות בי, גוף שמכביד עליי. אני מנסה לדחוף את עצמי מעלה, אבל כל הידיים שאוחזות בי מחזיקות חזק יותר. אני מתייאשת. אין טעם. הוא יעזוב אותי עוד רגע. אני מפסיקה להילחם. הידיים לא עוזבות אותי, מחזקות את האחיזה שלהן, מחכות לתחבולה שלי. ידו שאוחזת בפניי מרגישה שהרפיתי את השרירים והוא לוקח אותה ומתחיל לטייל על כל גופי, על החזה שלי, על הבטן שלי, מלטפת, ממששת. יד שיורדת מטה ומעלה על הרגל. אני מרגישה את הידיים שמחזיקות את הרגליים שלי במקומן מושכות את הרגליים שלי זו מזו.

אני שומעת בד נקרע, אך לא יודעת איזה. רוח וקרירות פורצות בין הרגליים שלי. מסתכלת מעלה ורואה שמיים ועלים. בין כל הכחול והירוק הזה אני מאבדת את עצמי. אני לא מרגישה כלום, זה לא כואב יותר, זה יעבור עוד רגע. הוא יפסיק לנשק אותי, הוא יקום וייקח אותי הביתה. אתנצל על כל התקרית המביכה הזו ועל זה שאני צריכה ללכת. אולי אראה אותו שוב מחר. הוא חייב להבין.

משהו חד דוקר אותי בין הרגליים ואני צורחת מהכאב אבל בד כלשהו נדחף לפה שלי. גופי נרתע אבל הכאב לא נעלם. אני מרגישה משהו חי וחם בין הרגליים הקרות. אני לא יכולה לזוז. מרותקת לכאב שממלא אותי. אני יודעת שהגוף שלי מוותר כשהכאב ממשיך, אבל הדבר הקשה נדחף אליי עוד יותר בקלות.

הנשימות בבת אחת נפסקות וגוף כבד נופל עלי עם כל משקלו. נשימות מהירות, המשקל שיורד ממני. ושוב. משהו דוקר וחם מנסה להיכנס פנימה בלי לבקש רשות. הגוף שלי דוחה אותו ולא אכפת לו. הוא יודע שהוא לא רצוי ולא אכפת לו. פמ פמ. בקצב משלו, שהולך ומתגבר, הוא מנסה לפלס דרך פנימה, להבקיע את הבשר המסרב, המתנגד.

אני מקיפה את עצמי בכחול ובירוק, מרחפת בין העלים. אני מסתכלת למטה ורואה כמה אנשים עומדים במעגל. הם נראים צעירים, להוטים. לשון ארוכה משתרבבת החוצה, עיניים דולקות גדולות, חלקי גוף זזים מהר באוויר. ידיים מונפות, רגליים קופצות להיות גם. פמ פמ. המוח שלי מתרוקן. התנשמות. משקל. אוויר. משקל. ואז פמפ פמפמפמ. צליל של בד נקרע ושוב רוח. הם צוחקים. אני לא צוחקת.

פתאום אני מתעוררת. אני מסתכלת סביבי, חושך ושקט. אין דחיפות, אין צחוק, אין התנשמות. אני מזיזה את היד ומגלה שאין יותר ידיים שאוחזות בי. אני משתעלת ונחנקת כאשר הבד נורה מפי ונוחת ליד היד שלי. אני מרימה את הבד שנפל ממני, אבל לא מצליחה לראות. אני מזיזה את הידיים והרגליים באיטיות. המקום בין הרגליים שלי כואב. אני מסתכלת מסביב ולא רואה כלום. אני קמה. הרגליים חלשות ואני נופלת בחזרה. מנסה לקום ונופלת שוב. אני נעזרת בעץ. אני הולכת ומנסה לזהות את הסביבה. החזה החשוף שלי כואב, דוקר. הרוח מכאיבה לשריטות שקיבלתי על עור הפנים מהזיפים שלו. שלהם?

אני יוצאת מהיער. אני גוררת את עצמי, העיקר להמשיך ללכת. אני לא מזהה איפה אני. חשבתי שאני מכירה את העיר שלי. סמטה חשוכה. זה תמיד היה כאן. החושך שולט בפנים. אני מפנה את הגב והולכת בין האורות. הנה בניין גבוה, הוא נראה מוכר. אני עולה ונעמדת מול דלת מוכרת. מנסה לנקוש, ליד שלי אין כוח והיא מפספסת את העץ. אני נושמת ומפילה את עצמי על הזמזם.

"אולי זו היא", אישה צועקת. קול רגליים. מנעול נפתח ואור מציף אותי. אבא שלי מביט עלי ועיניו מתרחבות בפליאה. אני מסתכלת למטה ורואה שהיד שלי מחזיקה את התחתונים ובאמצע כתם חום מגעיל. "זו היא?" קול אישה מבפנים. אבא שלי מסתובב, הבעה של גועל? השתנקות. אמא עומדת עם יד על הפה ועיניים קרועות. "מה עשו לך" היא רצה אלי ומנסה לגרור אותי פנימה. אני מביטה למטה, השמלה קרועה לחלוטין , חוטי בד דקים מחברים את השמלה, ובין חוטי הבד אפשר לראות גוף אדום, שפעם היה לבן, מלא שריטות וחבלות.