בוקר טוב: הקפה של ציונה גרם לנו לצאת מתל אביב

תוכן שיווקי

בשמונה וחצי בבוקר השולחן הקבוע שלי כבר היה תפוס. ככה זה בזמן האחרון בציונה, מתמלא תוך שנייה. מאווררים מזמזמים גבוה בעצי הפיקוס. סלסילות מקרמה סרוגות תלויות מהן ומתנפנפות ברוח החרישית. טלפון חוגה של בזק נח בארונית מדפים. לידו שלושה כרכים של האנציקלופדיה העברית, רדיו ישן וקערת תפוחים. יש משהו רגוע, נינוח ומזמין כאן. כמו הבית של סבתא, אני אוהבת לחזור לכאן. אני משתקעת בספה פנויה שמצאתי ולא רוצה לקום, אין התחלה טובה יותר ליום שלי.

אני חולקת שקע חשמל עם אישה צעירה בשולחן מאחורי. השקע מתנדנד גבוה על גזע הפיקוס הענק שכאן לפחות מאה שנים, הוא כל כך יפה ומרשים. גם היא כל כך יפה – אני שוקלת לעבור לצד השני של השולחן רק בשביל להסתכל עליה ללא הפרעה. היא מזמינה שקשוקה תרד, "אבל בלי לחם בבקשה".

אווירה טובה ונעימה. צילום: יסמין ואריה

בשולחן מולי מתנשק זוג. לבחור יש תסרוקת מוהק מחומצן בשיער ועגיל יהלום באוזן, לבחורה יש בית שחי של תינוק. ראיתי כשהיא התמתחה. הם מסתכלים מביטים יחד בסמארטפון שלו וצוחקים ממשהו שראו שם. המלצרית הנינוחה מפנה להם מהשולחן מחבת נירוסטה שפעם הייתה בה פריטטה פטריות ושואלת "איתכם הכל בסדר?", הם עונים יחד "מושלם".

האישה היפה מאחורי אורזת את כבל המחשב שלה. היא מותחת את ידיה מעלה כדי לנתק אותו מהשקע. יש לה טייץ מרושת מעודכן וזרועות מהודקות. בטח יוגיסטית. היא עונדת תיק גב עדין עם כתפיות חוטיני ומרחפת בשביל היציאה האחורית. אני מסתכלת על עצמי וחושבת: בטטה.

"מה להזמין לך?" המלצרית שואלת. "בטטה" אני עונה. "בכיף", עונה המלצרית. "ויין בבקשה", אני מוסיפה, "לבן, קר ויבש". אני מרגישה בחופש.

תוך דקות ספורות אני מקבלת סלסלת לחם חם טרי עם קרום קשה ומאובק, פריך ורך, גרעינים צבעוניים מנקדים אותו מבפנים. לידו נחה בענווה פרוסה עבה של עוגת גזר. לצידם הזיתים הכי טעימים שאכלתי בחיי וריבת תפוחים ביתית.

בואו להתפנק. צילום: יסמין ואריה

המלצרית חוזרת עם מגש מתכת קטן עמוס סלט חיטה מותפח, טחינה, ממרח עגבניות מיובשות, פסטו ושמנת עם עירית. זה ממרח טופו, המלצרית מתקנת אותי, לא שמנת, ואני מבינה שבטעות הזמנתי את אחת המנות הטבעוניות. אני זוקפת טיפה את ראשי באצילות המחייבת. ואז מגיע גם היין, יבש וקר במידה הנכונה. היום הזה רק הולך ומשתפר.

היא שואלת אם אני רוצה עוד לחם, ואני אומרת לא תודה. היא מסתכלת בסלסלת הלחם על שולחני שכל שנותר בה הוא פירורים ומושכת בכתפיים. יוגיסטית אני כבר לא אהיה.

תינוקת זוחלת לי מתחת לשולחן. אישה קוראת מרחוק "שי-לי! שי-לי! בואי חמודה", ומתקרבת אלי. "תקשיבי, נפל לי שם זית," אני אומרת לה. "טוב שאמרת! אני אבדוק שהיא לא שמה בפה", היא עונה. ואני אומרת "אם היא כבר שם אולי שתרים אותו כי קשה לי להתכופף?" האישה מכווצת אלי גבות, אוספת את התינוקת והולכת. שי-לי מנופפת לי לשלום. אמא שלה מורידה לה את היד בזעף.

הבטטה האפויה עם התרד החלוט מגיעה לשולחן, עם פרוסות הטופו והטחינה. הכל מהביל, קריספי מבחוץ, מנחם. כל המרכיבים אמיתיים כאלה וטריים ומפוצצים בתשומת לב ועבודת יד, כאילו מישהו ממש ממש  אהב אותם. אוהב את מה שהוא עושה. זאת ישראל שאתה מתגעגע אליה כשאתה בחו"ל.

מרגיש כמו חו"ל. צילום: טל בן דוד

מרגיש פה קצת כמו חו"ל, בציונה. אי ירוק ושקט. חיבור בין ישן לחדש, פרטים קטנים שמרכיבים שלם נעים ובטוח, אסתטיקה בכל פינה והמון יופי. נעים לי פה.

אני פתאום רואה שנגמר הזמן, והבוקר הפך לצהריים ותיכף אהיה חייבת לעזוב את כל הטוב הזה ולצאת לאסוף את הילדים מבית הספר. בביקור הבא אגיע בצהריים. אני כבר יודעת שאזמין את הארטישוק בגריל האלוהי ואת הפולנטה המדהימה. ואולי גם את הכופתאות חומוס בקארי, המנה החביבה עליי. חבל שאני לא נוגעת בלחם אחרת הייתי מזמינה גם את הפיצה הדקה עם האנשובי והקלמטה וביצת העין. "שובי לים" קוראים לה.

והריחות מה איתם? צילום: יסמין ואריה

אני יוצאת  בשביל המרוצף שמוביל לרחוב הראשי. תיכף ינחת עלי שוב אבק השפלה אבל יש לי עוד כמה דקות לרחף בתוך הקסם הזה שנקראה ציונה. בינתיים אני חושבת על הבית ההיסטורי, על רוח הנדיבות והאירוח של דייריו המפורסמים זיסקינד וקיקה קפלן, ששאבו את אבק הדרכים מאורחיהם הרבים וזרו עליהם נצנצים. ואיך גם עכשיו ציונה כזאת: נדיבה, נעימה, מלטפת שאף פעם לא בא לך לקום וללכת, בוקר צהריים וערב. עם הבריזה והצל והחיוך והזמן שהולך ומאט ולרגע כמעט ונעצר. ונועם כזה שמשתלט עליך בכל פינה בגוף מהרגע שאתה נכנס פנימה.

וייצמן 18, נס ציונה | טלפון: 08-8586565