בזכות השכחה: ניסן שור מציע לישראלים ולפלסטינים להתחיל לשכוח

יהיה בסדר. אני בטוח שיהיה בסדר. אני יודע שיהיה בסדר. איך יכול להיות לא בסדר? כל כך הרבה אנשים מתו בשביל שיהיה בסדר, אז יהיה בסדר. אין אופציה אחרת מלבד הבסדר. אל תאמינו לפסימיסטים ורואי השחורות. יהיה בסדר. באמת שיהיה בסדר. בשביל מה עושים מלחמות? בשביל מה שלחנו חיילים לתוך עזה? בשביל מה מטוסים מפציצים? בשביל שיהיה בסדר. נו, אז יהיה בסדר.

אז מה יהיה ביום שאחרי? יהיה בסדר. יש דבר אחד מהותי שמשותף ליהודים ולפלסטינים – אנחנו שוכחים. למרות כל מה שנדמה, יש לנו את היכולת הזאת. זו תכונה של עמים שמבינים מה חשוב באמת. שכחנו – ביחד – את האינתיפאדה הראשונה, את האינתיפאדה השנייה, את מאורעות אוקטובר, את הפיגועים הגדולים. שכחנו את כל מה שהיה והמשכנו קדימה, בקושי. כי במציאות הזאת יכולים לשרוד רק אלה שמסוגלים לשכוח. אני בכוונה משתמש בלשון רבים, ״שכחנו״, אבל השכחה הפלסטינית היא לא עניין של מה בכך. יש להם הרבה יותר מה לשכוח. אני כבר לא מדבר על לסלוח. בוא נתחיל בלשכוח. וגם הם ישכחו את צעקות ״מוות לערבים״, את קריאות החרם, את ההסתה, את איווט ליברמן, את האלימות הכבושה, את האלימות המעשית, את הגזענות, את הרג האזרחים, את ההרס והחורבן. הם ישכחו כי אין דרך אחרת. וגם אנחנו נשכח. את הטילים, את החיילים ההרוגים, את האזעקות, את החרדה. נשכח גם את הבריונים, את הימין הקיצוני, את שנאת השמאל, את האיומים ברצח, את ״אני אזיין את אחותך השרמוטה״, את ״יא הומו יא מזדיין עם ערבים יא זבל חכה חכה מה אני אעשה לך״. נשכח את כל הטוקבקים ואת כל הסטטוסים שנכתבו בפייסבוק. נשכח את כל הנמושות שמסתתרות מאחורי מקלדות. נשכח גם את הצל. וגם את אורלי ויינרמן. נשכח אותם כי לא יכול להיות שהמצב הישראלי הפך לפארסה מטופשת שנלקחה מתוכנית ריאליטי של וונאביז סוג ג׳. אנחנו נשכח את כל ה״ברברים״ וה״פרימיטיבים״ וה״ערסים״. את פראי הימין הקיצוני. והם יחזרו להיות בני אדם. כי הם תמיד היו בני אדם.

ונקווה שלא נשכח את האחריות שלנו למצב הקיים. אנחנו, יעני האנשים ה״נאורים״ שלכאורה נמצאים מהצד השני של המתרס. כי זה המחנה הכי שכחן. הוא שוכח אפילו יותר ממה שצריך לשכוח כדי לשרוד כאן. חי בתוך אמנזיה מתמשכת. כי לזכור את הבריונים זה לזכור שפעם הייתה כאן פנטזיה אשכנזית על חברת מופת; על קהילה אירופית מדומיינת; על עם סגולה ואור לגויים. ומשם נובעים העצב, האכזבה, הפחד – מתוך הזיכרון המתוק ושברו. תשכחו מזה. אין יהודים קדושים. אין ישראלים קדושים. מעולם לא היו. הם רק חשבו על עצמם ככאלה בחסותה של ההבטחה הציונית. התוצאה של הקדוּשה היא פשעים קדושים, לבנים, טהורים. קל להיות קדוש כשכל התנאים תמיד עמדו לרשותך. אבל יש גם אנשים נטולי דרכונים זרים. אין להם אסטרטגיית יציאה. אין להם הורים עשירים ונדל״ן. הם כבולים למקום והם עצבניים ואלימים לפעמים. זה מגעיל? זה לא אסתטי? זה המקום וזה לא גן עדן לבורגנים מזרח אירופאים לשעבר. תשכחו מהפנטזיות. זה אף פעם לא היה קיים, מה שחשבתם שהיה קיים. תשכחו מזה כי יותר משהבריונים שונאים את הערבים, הם שונאים אתכם. את ה״אליטות״, את ה״סמול״. אתם הבערתם את השנאה הזאת. אתם הזכרתם להם את מקומם הטבעי. את מה שאתם חושבים שהוא מקומם הטבעי. אתם הפכתם אותם לשחורים. הם לא שכחו לכם את זה. באמת חשבתם שישכחו לכם את זה?

אבל אתם תצטרכו לשכוח את תחושות העליונות הבלתי נסבלות. תשכחו את ההתנשאות. תשכחו את ההיררכיות. את הדעות הקדומות. תשכחו את החלוקה הפטרונית בין האדם הנאור לאדם הלא נאור. הם תמונת המראה שלכם. שכחתם מזה? אתם כותבים בפייסבוק סטטוסים מזועזעים ואז אורזים מזוודה ונוסעים לשבוע בטוסקנה. בשבועות האחרונים אפשר לדבר על חלוקה גסה בין שני צדדים: יש אנשים עם מזוודות ויש אנשים עם אלות. בסופו של דבר אלה יצטרכו לשכוח את המזוודות ואלה יצטרכו לשכוח את האלות. האולטרה־אלימות תיעלם כמו שהיא הופיעה. אני לא יודע אם הכמיהה האינסופית למקומות האחרים, ללא להיות כאן – תיעלם אף היא.

נשכח. נשכח הכל. אני בטוח שנשכח הכל. אנשים שוכחים. כי יש עוד קניות לעשות ומסיבות ללכת אליהן וסקס וכיף וטלוויזיה וספרים ואמנות. אין סיבה לזכור. הזיכרון כואב מדי. למה זה טוב? אם ניזכר במה שהיה ובמה שעוד יהיה, לא נוכל לחיות יותר. אי אפשר להמשיך לחטט בפצעים, כי יש יותר מדי פצעים, וכל הזמן נוספים עוד ועוד פצעים. צריך לשכוח כדי לא להפוך לאובססיבי. זו הטריטוריה האובססיבית ביותר עלי אדמות, אבל בני האדם בסך הכל רוצים שיעזבו אותם בשקט וייתנו להם לחיות בסבבה. ישראל ופלסטין הן אחיות הסבבה והן תשכחנה מהכל, גם מהשואה וגם מהנכבה ומהכיבוש, שייעלם מתישהו, וברור שהוא ייעלם (בזכות השכחה. תשכחו כבר מהאדמה הארורה). קל לדבר, אה? קל. בטח שקל. אנחנו לא כאן בשביל שיהיה קשה, שכחתם? יהיה בסדר. אני מבטיח שיהיה בסדר.