כשדיזינגוף עוד לא היה סנטר

בשנת 1924 נבחר ראש העיר הראשון של תל אביב. בשונה ממה שאנחנו מכירים, זה לא היה חולדאי, אלא מאיר דיזנגוף, שעמד בראש סיעות המרכז הפוליטי. שלוש שנים לפני הבחירות הראשונות, חתם הרברט סמואל במסגרת תפקידו כנציב העליון על הקמת המועצה העירונית של תל אביב. למרות החגיגיות, צעד זה הכין את הקרקע למאבקים יצריים על עיצוב דמותה של תל אביב. בעקבות אותם המאבקים נערכו הבחירות הראשונות רק בשנת 1924, לאחר שהתקבלו הכללים שקבעו למי מותר להצביע, או בעצם – מי הוא תל אביבי אמיתי.

הקבוצות שלקחו חלק בבחירות למועצה התחלקו לימין ולשמאל, חדשים וותיקים, ובעלי זכות הבחירה לעומת אלה שרצו להיות שייכים אבל לא הותר להם. את הימין ייצגו בעלי הנדל"ן, בעיקר בעלי הדירות, שביקשו שההצבעה תהיה רק למשלמי מיסים. לעומתם ניצבו אנשי העלייה השלישית שהתגוררו באוהלים ובמבנים זמניים. שאלת ההצבעה היוותה את סלע המחלוקת באותן בחירות, אך בפועל היא נשענה על פערים כלכליים וחברתיים. בעלי הדירות רצו לבצר את השליטה שלהם בעיר המתהווה, בייחוד לאור ההתחזקות של התארגנויות הפועלים שרבים מהם היו עולים חדשים.

על אף התנגדותם של ארגוני פועלים נגד "חזית הבורגנות השליטה בעיר", נקבעו לבסוף כללים שהגבילו את ההצבעה. כל אדם שרצה להצביע נדרש לגור מעל לחצי שנה בתל אביב ולשלם מינימום של חמישים גרושים מצריים לקופת העירייה. גיל המצביע היה חייב להיות מעל 20. ארגוני השמאל השונים התאחדו תחת כנפיה של "מפלגת פועלי יפו" ששאפה לגייס את תושבי השכונות החדשות שנוספו שלוש שנים קודם לכן לתל אביב, ביניהן: מחנה יהודה, כרם התימנים, מחנה יוסף, אוהל משה ונווה צדק.

באדיבות ארכיון עיריית תל אביב יפו

בעלי הנדל"ן הבינו כי גידול האוכלוסייה על בסיס השכונות שהצטרפו ישנה את מאזן הכוחות לטובת ארגוני השמאל והפועלים. במובן מסוים, העולים החדשים היו הקומוניסטים וגם שוכרי הדירות, מה שהוביל את בעלי הנדל"ן לפעול באופן שיגביל את זכות ההצבעה של קבוצות אלו.

בתווך, בין השמאל לימין, בין הפועלים לבעלי הדירות, ניצבו "הבלתי מפלגתיים" שלא הזדהו עם שום צד אידיאולוגי. מרביתם היו בני מעמדות הביניים, רבים מהם היו עורכי דין, רופאים וסוחרים. דיזנגוף ניצב בראש רשימה זו, שאמנם לא קיבלה את מירב הקולות, אך זכתה לתמיכתה של מפלגת הפועלים, מה שהעניק לדיזינגוף את העמידה בראשות העיר.

ומה היום?

עד היום בעלי הדירות והשוכרים ממשיכים להוות כוחות משמעותיים בעיר. הדוגמה הבולטת ביותר היא משנת 2011, בה באה לידי ביטוי היריבות הוותיקה בין נכדיהם של בעלי הנדל"ן למול יושבי האוהלים (הפעם הם היו משדרות רוטשילד, לא מהמעברה). גם במערכת הבחירות הנוכחית נושבות רוחות העבר, ובשונה משאר המועמדים שמדגישים את הנושא ואת הפתרונות האידיאליים לתפיסתם, חולדאי נזהר בהצהרותיו בנוגע לסוגיית השכירות.

הקומוניסטים ואיגודי העובדים כבר לא נמצאים כיום ברשימת הסיעות במועצת עיריית תל אביב, אך אחת השאלות הבוערות בדיון הציבורי עוסקת באפשרות שהליכוד יקרע את תל אביב מידי השמאל. חולדאי, אשר נתמך על ידי מפלגת העבודה, מאוים ממספר יריבים שגם מגיעים מצידה השמאלי של המפה הפוליטית. יתכן והיריבות הזו תפגע ביכולתם ליצור קואליציה, ודווקא תאפשר לסיעות אחרות להרכיב שותפות חדשה. שילוב הדת בניהול החיים בתל אביב היא סוגיה שלא באה לידי ביטוי בבחירות הראשונות, והיא חוזרת ועולה בשנים האחרונות בתדירות גוברת כמוקד לחיכוך – החל מבניית גשרים ותחנות רכבת ועד לפתיחת מרכולים, תל אביב מייצגת את ההתנגשות בין הדתי לחילוני.

באדיבות ארכיון עיריית תל אביב יפו

הבחירות הקרובות בתל אביב הן ללא ספק קו פרשת מים בהתייחס לזהות העומד בראשות העירייה. ניצחון נוסף לחולדאי יהדק את כתר ראשות העירייה לראשו, כאחד מראשי העירייה הוותיקים ביותר מבין הערים הגדולות בישראל. לעומת זאת ניצחון של מועמד אחר יסחף את העיר לרצף של שינויים רבים, מתוך רצון להציג לבוחרים תל אביב שהיא אלטרנטיבה למונוטוניות החולדאית.

הבחירות הראשונות, כמו אלו הנוכחיות מציגות את אותם הדפוסים. תל אביב השתנתה וגדלה, אך השסעים בה ממשיכים ללוות אותה עוד משנותיה הראשונות, ומכאן נובע גם ייחודה של עיר זו. תוצאות הבחירות הנוכחיות, מפתיעות ככל שיהיו, לא ישנו את העובדה הזאת.