261 ימים עברו מאז היום ששינה לכולנו את החיים. המלחמה שפרצה מאז הביאה איתה מבול של בשורות רעות; החטופים עדיין נמקים שם, שמות של חיילים שנהרגו מותרים לפרסום מדי בוקר, הכלכלה קורסת ושני חבלי הלכו לאיבוד ונמחקו. ובתקופות קשות, כידוע, כולנו מחפשים חיזוק ותמיכה. בדרך כלל, תמיכה שכזו מגיעה מצד המנהיגות.

>> בשביל זה יש עיתונות: 10 סיבות טובות להיאבק על חדשות 13

אי אפשר להשוות את ה-7.10 לשום דבר, אבל במקרי חירום קודמים תמיד שמענו את המנהיג, האישיות הפוליטית והמדינית הבכירה שעומדת מול העם באומץ ומסבירה את המצב, לוקחת אחריות, מנחמת כשקשה, מברכת כשצריך ומעל הכל – אומרת את האמת. כך היה אריאל שרון בתקופת האינתיפאדה וההתנתקות, כך אולמרט בזמן מלחמת לבנון השנייה, וכך לפניו ראשי ממשלה ממפלגות וזרמים שונים. ואז הגיע נתניהו.אחרי ה-7.10, וביתר שאת אחרי כניסתם של גנץ ואייזנקוט, נתניהו ניסה להתגבר על יצרו: הוא קיים מסיבות עיתונאים שבהן נדרש – רחמנא ליצלן – לענות על שאלות. אפילו, ירחם השם, מאנשים או מגופי תקשורת שהוא לא אוהב. אבל מתברר שהבן אדם שהבטיח לנו עשרים שנה שהוא "חזק מול חמאס" ו"חזק מול איראן" ויפצפץ את כל אויביו, פשוט לא יכול מול שאלות של מתן חודורוב.

אז אחרי כמה חודשים, נתניהו נכנס לבונקר. בחודשים האחרונים הוא כבר לא מקיים מסיבות עיתונאים. על ראיון לתקשורת הישראלית בכלל אין מה לדבר. הדרך היחידה שבה אזרחי ישראל שמעו את ראש הממשלה שלהם – זה שאמור להיות "ראש הממשלה של כולם" – היא באמצעות סינקים ערוכים של דקה או דקה וחצי, או בראיונות לתקשורת הזרה. בלי שאלות, בלי קשיים, בלי לענות על הכאב האמיתי של חלקים גדולים מהעם.זו שערורייה בלתי נתפסת שקשה להבין איך מישהו מקבל במדינה דמוקרטית. מישהו מדמיין את נשיא ארצות הברית מוציא את המדינה שלו למלחמה בלי לתת דין וחשבון לציבור ששלח אותו? בישראל, בהנחה שאתם לא מבינים אנגלית, כנראה שזה אפשרי. ותגידו תודה שהמנהיג שולח לכם סרטון בטיקטוק.

עכשיו, סוף סוף, ראש הממשלה הואיל בטובו להתראיין. לא חס וחלילה לגופי תקשורת כלל-ישראליים כמו חדשות 12 או חדשות 13 או אפילו תאגיד השידור הישראלי. לא לא. שם, הרי, נמצאים עיתונאים שלא אוהבים אותו – כאלה שחס וחלילה עוד ישאלו אותו שאלות קשות באמת. אז הוא הולך עם ומרגיש בלי. או כמו שקוראים לזה על המסך שלכם: "הפטריוטים".

לראשונה מאז פרוץ המלחמה, נתניהו הגיע להתראיין במגרש הביתי שלו – תכנית הביביזם הפופוליסטי של ערוץ 14, בהנהגת האבטיפוס של האלט-רייט הישראלי – ינון מגל. וב"פטריוטים", בפרפראזה על יניר האחמ"ש, הוא מרגיש בבית. שם, אף אחד לא יפריע לו עם שאלות קנטרניות, אף אחד לא ינסה לעמת אותו עם המציאות. הקהל מוחא כפיים, המראיינים מהנהנים בהסכמה, החיים שלנו תותים.לצד מגל, היו חמישה מראיינים בפאנל – יקי אדמקר, יותם זמרי, איתמר פליישמן, אפרת שוהם-הילדסהיימר ומשה אליה-כהן ("השמאלני" שבפאנל, שכמיטב המסורת מיד אחרי הראיון מיהר להסביר למה נתניהו צודק במאה אחוז. בעגה המקצועית זה נקרא "לעשות אלדד יניב"). הם נדחפו אולי עם שאלה או שתיים, אבל את רוב הראיון הוביל מגל בעצמו – והעניק לנתניהו את הטיפול "הפטריוטי".

נתניהו, שלכאורה הבין את גודל השעה, השתדל להיות ממלכתי לפחות מן הפה אל החוץ, מאוד השתדל, אבל מכונת המסרים – מה לעשות – מתפלקת. כך זה היה כאשר מצד אחד קרא לאחדות בשפה גבוהה-גבוהה ואפילו העז להגיד "האויבים הם בחוץ ולא בפנים", ומשפט אחד אחר כך כבר שלף מהארכיון את "המיעוט הממומן והמאורגן" – כלומר, הישראלים שמפגינים לו מול הבית (ובמשתמע, גם מחאת קפלן). הם, חס וחלילה, לא חלק מעם ישראל. הם לא ישראלים טובים. הם לא "פטריוטים".

או כמו בהמשך הראיון, שבו התייחס לסוגיית חוק הגיוס ולאפשרות שהקואליציה השברירית שלו תתפרק – ושם יצאה עוד אמת. כלומר, הסתה פרועה. אם הממשלה תיפול, הוא אמר, זה יהיה אות קין למי שיפיל אותה – גם כי זו ממשלה בזמן מלחמה אבל גם כי זו ממשלת ימין. ואם לא תהיה ממשלת ימין, תהיה ממשלת "שמאל" (שמאל = כל מי שלא תומך בנתניהו). וממשלת ה"שמאל" תקים מדינת טרור פלסטינית (כי כידוע, ממשלת שמאל לא רוצה את טובת אזרחי ישראל, אלא טרור), וכמובן "תסתום לאולפן הזה את הפה", לא לפני השקר המשוגע באמת על כך שבמחאה, חוץ מזמבורות, הוא שומע גם קריאות לרצוח אותו. ביחד ננצח, כבר אמרנו?

גם הכותרת המרכזית מהראיון – ההגדרה שלו את רעיון העוועים של ההתיישבות בעזה (לסבר את האוזן: מצב שבו מדינת ישראל כובשת שטח בתוך רצועת עזה, "מעלימה" את 2 מיליון האזרחים שחיים שם ומקימים על חורבות עזה התנחלויות ישראליות) כ"לא ריאלי", היא משחק ידוע של נתניהו והחברים שלו בערוץ 14. הם מושכים אותו ימינה, כדי לקבל לייקים ומחיאות כפיים – הוא בולם אותם כדי להצטייר ממלכתי.

הדואליות הזו היא בדיוק העניין. כי בנימין נתניהו כבר לא מחפש לדבר לכלל עם ישראל, לרוב הישראלי האמיתי, המיינסטרימי, שנמצא מול ערוצי המיינסטרים. הוא מתמקד, כמו לאורך רוב הקריירה שלו, בבייס הנאמן והלאומני. הוא לא ינסה באמת לשלוח יד של פיוס לישראלים הטובים שחושבים אחרת – אלא בעיקר יתעסק בלרצות ולפרכס את מי שגם ככה בצד שלו. הצד של אנשים שחזקים מול חמאס וחיזבאללה, עד שזה מגיע למלחמה לפחות, ולא יכולים לעמוד מול בן כספית ורביב דרוקר. הוא ידבר על "הרוב הגדול בעם", אבל לא באמת ינסה לדבר אליו מבעד למסך.

בעמל רב, בנימין נתניהו בנה סביבו בועה. משפחות חטופים או משפחות שכולות? רק כאלה שמסכימות איתו מראש. ראיון בערוץ טלוויזיה? רק כזה שמעודד אותו מהיציע בקריאות קצובות. ואם חס וחלילה בן למשפחת חטוף מנסה להיכנס לאולפן של "הפטריוטים", ואולי להשמיע את קולו בפני ראש הממשלה – הכניסה שלו נמנעת. כי נתניהו לא רוצה לפגוש את החלק הגדול בעם שלא מסכים לדרכו. נתניהו לא רוצה זעקות כשיודיע שהוא מוותר על החטופים. לא מסוגל לעמוד בפני האנשים השבורים שהותירה המדיניות שהוא אביה מולידה. כשנהרגים חיילים, הוא יודע טוב מאוד לשלוח את דובר צה"ל; אבל נחשו מי יודע טוב טוב למצוא את המיקרופונים כשהחטופים חוזרים.

במהלך הראיון, ינון מגל קרא לנתניהו "מנהיג האומה", אבל אי אפשר להיות מנהיג של אומה בלי לדבר אל האומה. אל כולה – גם אל החלק בעם שכועס, שזועם, שמתנגד ואפילו מעז להפגין נגדך. זה מה שעשו מנהיגים אמיתיים בעבר, בארץ ובעולם. כאלה שהיה להם אומץ להתמודד עם ההשלכות של המעשים שלהם. אבל נתניהו לא ניחן באיכויות האלה. הוא מעדיף את מחיאות הכפיים, את הלייקים, את ההנהונים – ואת אלה שמסכימים מראש. בפוליטיקה שבה 64 מנדטים הם חזות הכל, כנראה שאפשר להסתפק במנהיג של שליש אומה.

אז איך היה הראיון של נתניהו ב"פטריוטים"? כמו שאומרים בסלנג הישראלי, היה ראיון הצגה. כי זו היתה הצגה. הצגה של מנהיג לאומי מאופר היטב, מול קהל שיושב בטריבונות ומוחא כפיים ברגעים הנכונים, עם "מראיינים" שלא מקפידים לשאול אותו אף שאלה קשה באמת. "הפטריוטים" תמיד ידעו לתת שואו מצוין. בגלל זה הם גם מצליחים ברייטינג. כמה חבל שבשביל לעשות דברים במציאות, צריך גם מנהיגים שטובים בעוד דברים חוץ משואו מבולבל על הבמה המרכזית של המגרש הביתי.אנחנו, בכאב ובצער, נחכה למנהיגות אמיתית, שאולי תוכל להוביל את כל העם הזה – מתישהו – למציאות אחרת.

• ביקורת טלוויזיה
• בנימין נתניהו
• מחדל נתניהו
• שבעה באוקטובר