ביו פיראטיות: שוב החזקים מנצלים את החלשים

זה דורות שבני אדם מביאים לארצותיהם צמחים ובעלי חיים שאספו בטבע מֵעבר לים לשימושים כאלה ואחרים – חקלאות, גינון, תרופות, קוסמטיקה. איסוף הצמחים, הדיג והציד המסחריים, עם שלל המוצרים שפותחו בזכותם, הניבו הכנסות מכובדות ביותר עבור חברות ברחבי העולם, אך במקביל גם הביאו מינים ביולוגיים רבים אל סף הכחדה. בהודו ובנפאל למשל, מינים של עץ הטקסוס, שממנו מפיקים את תרופת הטקסול (Taxol) לטיפול בסוגים שונים של סרטן, מוגדרים היום כנתונים בסכנת הכחדה בשל ניצול יתר שלהם.

במרבית המקרים, כדי להגיע אל אוצרות הטבע האלה ולהבין את תועלותיהם השתמשו חוקרים ונציגי החברות הזרים בידע מסורתי על התכונות של הצמחים ובעלי החיים האלה ואופן השימוש בהם, ידע אשר התפתח ונצבר במשך דורות בקרב עמים וילידים.

אבל בניגוד לידע המסורתי שחלקו אותן קהילות ביניהן והעבירו מדור לדור, החברות המסחריות רשמו פטנטים על תוצרי הידע האלו כדי להבטיח את בעלותן הבלעדית עליו – ללא רשות בני הקהילות האלו, בעליו המקוריים של הידע הזה, וגם בלי להעניק להם תמורה כזו או אחרת עבורו. הניצול הזה של חומר ביולוגי וידע מסורתי שמקורו במדינות מתפתחות זכה לכינוי ביו־פיראטיות, והמרוויחות העיקריות מהפרקטיקות הללו הן חברות בינלאומיות גדולות, ובפרט יצרניות התרופות הגדולות.

אלא שבשנים האחרונות מסתמן שינוי במגמה. ביוני 2015 החליטה חברת קולגייט־פלמוליב למשוך בקשה לרישום פטנט על נוסחת מי פה שהוגשה למשרד הפטנטים האירופי, אחרי שהמועצה למחקר מדעי ותעשייתי של הודו הגישה התנגדות לכך. על פי נציגי המועצה, תמציות מעץ המוסקטית הריחנית (עץ אגוז המוסקט, Myristica fragrans) בהנוסחה של קולגייט־פלמוליב, שימשו לטיפול במחלות פה ברפואה ההודית המסורתית זמן רב לפני שהחברה עצמה הייתה קיימת.

כמה ימים לאחר מכן הודיעה החברה הבריטית Pangaea Laboratories כי גם היא מושכת את בקשתה לרישום פטנט על תכשיר רפואי לטיפול בנשירת שיער לאחר שהמועצה ההודית טענה כי נוסחת התכשיר, המכילה כורכום, קליפת עץ אורן ותה ירוק, שימשה לצורך זה בשיטת הטיפול המסורתית איור ודה (Ayurveda) וברפואת האונאני (Unani) מאז ימי קדם.

המועצה למחקר מדעי ותעשייתי של הודו הגישה התנגדויות למשרדי פטנטים ברחבי העולם ביותר מ־1,200 מקרים, ועד כה הצליחה לסכל רישום פטנטים על ידע מסורתי ביותר מ־200 מקרים. גופים דומים במדינות אחרות פועלים אף הם כדי להתמודד עם ביו־פיראטיות.

קצת על ביו פיראטיות:

פרוטוקול נגויה

ציון הדרך העיקרי בהתמודדות עם תופעת הביו־פיראטיות הוא פרוטוקול נָגוֹיה, הסכם בינלאומי במסגרת אמנת המגוון הביולוגי (CBD) של האו"ם. הפרוטוקול, שנכנס לתוקף באוקטובר 2014, מקנה בעלוּת על "משאבים גנטיים" – צמחים, בעלי חיים וגם מיקרואורגניזמים – למדינות שבתחומיהן הם נמצאים, ולקהילות שעשו בהם שימוש מסורתי במשך דורות רבים. הפרוטוקול קובע את זכותן של ממשלות וקהילות מקומיות לקבוע את התנאים שעל פיהם משאבים אלה יכולים להיות מנוצלים על ידי חברות מסחריות וחוקרים מחו"ל, ומאפשר להן להגביל את האיסוף של משאב מסוים. נוסף על כך קובע ההסכם הזה את העיקרון של שיתוף הוגן וצודק של כל רווח, כלכלי או אינטלקטואלי, מהשימוש במשאבים אלה, שכוללים גם את הידע המסורתי שנצבר עליהם. בסופו של דבר, ההכנסות הצפויות מיועדות לסייע במימון ההגנה על אותם מינים בבתי הגידול הטבעיים שלהם.

עוד קודם לפרוטוקול נגויה היו הדיג, איסוף הצמחים וציד בעלי החיים כפופים לחוקים הקיימים במדינות השונות. משמעות ההסכם החדש היא שיהיה צורך בחוזה בין החוקרים או החברות המסחריות מחו"ל לבין מדינת המוצא, כדי לבצע מחקר ופיתוח שעושים שימוש בידע המסורתי ובהרכב הגנטי ו/או הביוכימי של המשאבים האלה, חוזה שיושתת על תנאים המוסכמים על שני הצדדים ביחס לרווחים המופקים.

לדוגמה, אם חוקר או חברה מסחרית מגדלים צמח מזרעים שאספו והביאו מחו"ל, בכפוף למגבלות החוקיות באותה מדינה, ולאחר מכן עושים שימוש בתכונה מסוימת של אותו צמח או שהם שהירבו אותו, עליהם להעביר חלק מהרווחים לממשלה של אותה מדינה ולתושבים המקומיים שעשו בו שימוש מסורתי. דבר זה אומר שגם אלה שרוכשים צמחים או בעלי חיים שנאספו בטבע בחו"ל – או שיש בבעלותם צאצאים שלהם שנוצרו אחרי אוקטובר 2014 – צריכים לוודא שהדבר נעשה בהתאם לחוקי מדינת המוצא, ובכפוף לחוזים מהסוג הזה. לצורך העניין, על משתלות המייבאות צמחים או זרעים מחו"ל – בפרט ממדינות החתומות על הפרוטוקול – להחזיק במסמכים המעידים כי הכספים שולמו על פי ההסכמים.

המטרה של פרוטוקול נגויה אינה לעצור את הניצול של הטבע למטרות רווח אלא להבטיח שהדבר מתבצע על פי עקרונות אתיים שיכולים לסייע בשימור המגוון הביולוגי. אך למען האמת, יש הטוענים שלחץ משמעותי שהפעילו התעשיות השפיע על האופן שבו נוסחו המנגנונים החוקיים השונים בפרוטוקול, כך שלמסחר יש יותר משקל מאשר לשמירת הטבע ולזכויותיהן של הקהילות.

כמעט שנה לאחר שנכנס הפרוטוקול לתוקף עדיין ישנם אתגרים רבים בדרך ליישום אפקטיבי שלו, בפרט במדינות המוצא: איך אפשר להבטיח שאכן תהיה חלוקה הוגנת בתמלוגים, שהכסף באמת יגיע אל הקהילות המקומיות, ושהוא אכן יושקע בשמירת טבע?

נוסף על כך, ישנם מדענים שחוששים שבירוקרטיית יתר כתוצאה מהדרישות שמציב פרוטוקול נגויה עלולה להקשות על ניטור של מחלות, כמו למשל במקרה של התפרצויות של חיידק האי קולי או של עמידות לתרופות נגד מלריה, המצריך לעתים איסוף מהיר של דגימות מהטבע.

המצדדים בפרוטוקול נגויה מדגישים כי הצלחתו תלויה בתמיכת הקהילה הבינלאומית, אבל עד היום רק 60 מדינות שותפות לפרוטוקול. ישראל אינה אחת מהן.

במסמך מקיף שפרסמה בינואר 2014 בנושא המדיניות הישראלית לבלימת התדרדרות המגוון הביולוגי בארץ, קראה החברה להגנת הטבע למקבלי ההחלטות לפעול כדי לאפשר את הצטרפותה של ישראל לשורה של אמנות סביבתיות בינלאומיות, ובהן גם פרוטוקול נגויה. על פי המסמך "מדינת ישראל מהווה חלק מאחד משבעה אזורים היסטוריים שבהם החלה החקלאות בעולם, ויש בה קרובי בר של צמחי תרבות, ולכן יש חשיבות להירתמותה לחתימה על פרוטוקול זה".

באתר המשרד להגנת הסביבה נכתב, כי ישראל צריכה ליצור מנגנון שיאפשר לחוקרים ולחברות להשתמש בחומר גנטי מהארץ. נוסף על כך, ישראל מחויבת לפקח על חוקרים ועל חברות ישראליות כדי לוודא שהם משתמשים בחומר גנטי באופן חוקי.

אבל רגע לפני שמהללים ומשבחים את מה שנראה כמו התגייסות הקהילה הבינלאומית לעשיית צדק, לצמצום הפערים בין מדינות המערב והעולם המתפתח ולשמירה על המגוון הביולוגי, הסכמים אחרים בין ממשלות עלולים לטרוף את הקלפים. "השותפות הטראנס־פסיפית" (TPP), הסכם סחר בינלאומי שמקדמות אותו בחשאי 12 מדינות לחופי האוקיינוס השקט (ברוניי, צ'ילה, ניו זילנד, סינגפור, ארצות הברית, אוסטרליה, פרו, וייטנאם, מלזיה, מקסיקו, קנדה ויפן) זוכה לביקורת נוקבת בשל ההשלכות הכלכליות, הפוליטיות והסביבתיות הדרמטיות הצפויות. טיוטות הפרקים בנושא סביבה ובנושא קניין רוחני מתוך ההסכם שהודלפו ופורסמו על ידי ויקיליקס חושפות שורה של הצעות המעלות חשש רציני ביחס למימוש ההישגים של פרוטוקול נגויה (ראו: להרחבה). בעיקר נראה כי ההסכם צפוי להעביר את עיקר כובד המשקל אל החברות המסחריות ואל ממשלות, ועלול להחליש משמעותית את יכולתן של קהילות ילידיות להגן על זכויותיהן. אמנם חלק מהמדינות מתנגדות לנוסח של סעיפים מסוימים, אבל בהחלט ייתכן שסעיפים אלה ישולבו בנוסח הסופי של ההסכם, גם אם בגרסה שונה מעט. במקרה כזה, נראה שיהיה קשה מאוד להבטיח את עקרון חלוקת הרווחים עם קהילות ומדינות שבמשאביהם הביולוגיים נעשה שימוש מחקרי או מסחרי.

תופעת הביו־פיראטיות, שריד לעידן הקולוניאליסטי, הייתה צריכה להיעלם כבר מזמן. אבל אם אזרחי המדינות לא יתבעו זאת מממשלותיהם, עלולה הביו־פיראטיות לקבל לגיטימציה מחודשת בחסות הסכמים בינלאומיים המגובשים מאחורי דלתיים סגורות.