ביי ביי ג'ימי, להתראות תל אביב

מקום שהיה כמו בית שני עבור קהילה עירונית גדולה. הבריכה בדיזנגוף סנטר (צילום: יוסי לזרוף)
מקום שהיה כמו בית שני עבור קהילה עירונית גדולה. הבריכה בדיזנגוף סנטר (צילום: יוסי לזרוף)

אין יותר מכון כושר 24/7 בדיזנגוף סנטר, הג'ימי סגר את שעריו, עכשיו יש רק תל אביב חדשה של תאגידים ונדל"ן. נעמי רוזין (ואמא שלה) נפרדות וסופדות לעוד מוסד עירוני שנדרס

מכון הכושר "ג'ימי" בדיזנגוף סנטר סוגר את שעריו לאחר כעשרים שנות פעילות. אבל כדי לדבר על ג׳ימי ועל סגירתו חייבים להתחיל בבריכה. כי בעצם, הכל סובב סביב הבריכה. 

קצת היסטוריה: אי אז בשנת 1986 הוקמה הבריכה עבור מגדל המגורים בדיזנגוף סנטר ונקראה "מועדון הבריכה". מראש היה ברור שהבריכה לא תשרת רק את דיירי המגדל ותפתח את שעריה גם לציבור הרחב. דן פילץ, בן למשפחת פילץ שהסנטר בבעלותה וכל בני המשפחה לוקחים חלק בניהולו, התחיל לנהל את המועדון בשלהי האייטיז. הוא לקח את הפרויקט לידיו כי העסק לא כל כך עבד. המועדון היה מנומנם, הפסיד כספים ולא הציע דבר מלבד הבריכה למנוייו המעטים (בין מאה למאתיים מנויים בלבד). 

פילץ רצה לקחת את מועדון הבריכה שלב אחד קדימה, מסוד כמוס שאיש לא שמע עליו למקום תוסס ורלוונטי. בכל זאת, בריכה בלב תל אביב. הפילצים החלו לשווק את הבריכה החוצה, להוסיף לצדה מתקנים, לגנן ולטפח את נראות הבריכה. ב-2001 הצטרף לצוות הניהולי בלדד פיילר ועיצב את עתידה של הבריכה: המקום נעשה אטרקטיבי והגיע למצב של עודף קליינטים ובעיית תורים (אחד הדברים הייחודיים בבריכת הסנטר הוא שהמסלולים הם אישיים, כלומר, שחיין אחד בכל מסלול). 

אייקון עירוני וצוות משפחתי שטופח במשך 20 שנה. הבריכה של "ג'ימי" (צילום: יוסי לזרוף)
אייקון עירוני וצוות משפחתי שטופח במשך 20 שנה. הבריכה של "ג'ימי" (צילום: יוסי לזרוף)

בניסיון למצוא פתרון לממתינים בתורים המתארכים, הוסיף פיילר שולחן פינג פונג וכדורגל שולחני לצד הבריכה, ורכש מתקני כושר יד שנייה ב-17 אלף שקל כך שניתן יהיה להתאמן ולהתחמם לקראת השחייה. ההשקעה השתלמה. מתקני הכושר שינו הכל. לקוחות רבים רצו רק להתאמן מבלי לשחות וביקשו מנוי נפרד. כך נולד ג׳ימי, חדר הכושר הכי מיוחד בעיר. 

קהילת הלקוחות הקבועים שהתפתחה סביב הג'ימי ידעה להעריך, מעל הכל, את הצוות הוותיק והתנהלותו. בין 2001 ל-2016 לא היה כל שינוי בצוות. אף אחד לא פוטר ולא עזב. החיבור הזה בין הצוות והלקוחות למקום הפך אותו למוסד תל אביבי

בתחילת האלף נשכרו שטחים מהסנטר בקומה שמתחת לבריכה, חיברו בין הקומות ומיתגו אותו כ"ג׳ימי מועדון כושר ובריכה". פעילות המכון התרחבה. פילץ ופיילר הוסיפו חוגים, תזונאית, ייעוץ ובניית תוכנית אימונים אישית ומדריכי כושר שמעבירים אימונים אישיים. ב-2007 הם הטיסו מדריכי כושר לבנגקוק כדי ללמוד מסאז׳ תאילנדי, לטובת מסאז' ומתיחות בסיום כל אימון אישי. המטרה המוצהרת הייתה שבג׳ימי יעשו דברים אחרת. 

קהילת הלקוחות הקבועים הענפה שהתפתחה סביב הג'ימי ידעה להעריך, מעל הכל, את הצוות הוותיק והתנהלותו. פיילר הקים אחוות עובדים – כל העובדים עושים את כל המטלות שצריכות להיעשות בג׳ימי, מניקוי ותחזוקת המכשירים ועד לשיפוץ במלתחות. בכל תקופתו של פיילר, בין 2001 ל-2016, לא היה כל שינויים בצוות. אף אחד לא פוטר ולא עזב. כשאחת ממדריכות הכושר התחתנה ביוון, לא היה ספק שכל צוות המועדון יהיה שם והוא מימן כרטיסי טיסה ומלונות לצוות כולו כדי שיוכלו לחגוג יחד. לאורך השנים 13 אנשי צוות התחתנו והקימו משפחות ו-25 ילדים נולדו לצוות המשפחתי. החיבור הזה בין הצוות והלקוחות למקום הפך אותו למוסד תל אביבי.

מכון כושר בזמן שמחכים בתור למסלול בבריכה? איך לא חשבו על זה קודם (צילום: יוסי לזרוף)
מכון כושר בזמן שמחכים בתור למסלול בבריכה? איך לא חשבו על זה קודם (צילום: יוסי לזרוף)

אבל מה שבאמת הפך את הבכירה בסנטר לאייקון עירוני הוא פתיחתה 24/7. גם זה לא היה כך מההתחלה. פילץ ופיילר חיפשו לייצר בידול ובין הסדרי חניה, פינת שיזוף ומרפסות עישון, הגיעה גם הבריכה-פלוס-מכון ללא הפסקה לעיר ללא הפסקה. אף פעם לא היה עמוס בשעות הלילה הקטנות, אבל עצם הידיעה שאפשר ללכת לג'ימי מתי שרק רוצים, אפשרה חופש ותחושת רווחה ונועם לשוחים. מרוצים במיוחד היו המנויים הקשישים, שתמיד היו מתבאסים עד עמקי נשמתם להגיע בשש בבוקר ולגלות שהמצילים הצעירים לא התעוררו.

גילי רוזין (במקרה היא אמא שלי) התחילה לשחות בבריכה ב-1999, עוד לפני שג׳ימי הוקם. היא הייתה שם מדי יום, עד היום האחרון, באופן כמעט רציף. "ג'ימי מאוד מתאים לסנטר", היא אומרת לי, "כמו שהסנטר הוא קניון שלא מרגיש כמו אף קניון אחר ויש בו תחושה אורבנית אמיתית. בג'ימי לא הייתי צריכה לדאוג לאיך שהתלבשתי, נינוח שם, ביתי ונעים, מקום נקי לגמרי מהטרדות מיניות, אין שם בכלל את האנרגיה הרעילה הזאת. את התיקים הנחנו בכוורת של תאים, בלי לוקרים נעולים, בלי צ'יפים או כרטיסים בכניסה, מי שרימה ונכנס ללא תשלום היה מתבייש בעצמו. אני מאוד מצטערת שג'ימי נעלם. הוא באמת היה כמו בית שני".

מכון כושר בלי לוקרים ובלי צ'יפים ובלי פקידי קבלה עם פפיון. ג'ימי (צילום: יוסי לזרוף)
מכון כושר בלי לוקרים ובלי צ'יפים ובלי פקידי קבלה עם פפיון. ג'ימי (צילום: יוסי לזרוף)

קשה שלא לראות כאן את הסיפור של התאגיד הגדול שבולע את העסק הקטן לטובת חיסול התחרות. היתרון הגדול של ג'ימי – הבריכה – הביא לסופו. רשת מכוני הכושר הולמס פלייס חשקה במכון עם בריכה והשתלטה על העסק, מה שהוביל לסגירתו ותיעול מנוייו לחדר הכושר המחודש של הולמס פלייס בקומה אחרת של הסנטר. לג'ימי היה אופי שכונתי, ייחודי, ביתי. הולמס פלייס הוא רשת בינלאומית עם תודעת שירות תאגידית, פקיד קבלה ענוד פפיון שמקבל בברכה גנרית כל מתאמן שנכנס ומוזיקה אלקטרונית רפטטיבית. אי אפשר לנתק את זה ממה שקורה לעיר באופן רחב יותר.

כי זה לא רק ג'ימי. סגירתו של עוד מוסד תל אביבי, ועוד מקום שכבר לא פתוח 24/7, הם עוד בשורה רעה לתושבים שמאבדים בקצב אבני יסוד של הגדרת התל אביביות: החל מהפיכתו של תלמה ילין לתיכון עירוני רגיל מספטמבר הקרוב (הוא אמנם נמצא בגבעתיים, אבל בואו, מדובר בערש הבוהמייניות התל אביבית), החרבתו של אשכול גנים העבודה (שהוא התלמה ילין של בני החמש), חפירות הרכבת הקלה שישביתו רחובות ראשיים נוספים ויפקיעו גינות וכיכרות, סגירתם של עסקים קטנים ואהובים לטובת נדל"ן, תאגידים ושאר אינטרסים כלכליים – כל אלה מסמנים את הדרך הבטוחה לעיר חסרת אופי.