ביקור הגברת הזקנה: על השמרנות האנכרוניסטית של אדל

הסרטון שבו מישהו הצליח לבודד את ערוץ השירה של אדל מההופעה שלה ב"סאטרדיי נייט לייב" הפך ויראלי לא רק בזכות הפופולריות של הזמרת המופיעה בו וגם לא רק בזכות איכותו של ערוץ השירה. הסרטון אמור להציג את המעלות הווקאליות שלה בתנאי מעבדה – הנה, קחו עוד סיבה מזוקקת להתפעל ממנה. אבל הסרטון הזה עושה משהו אחר. הרי אין באמת צורך בערוץ השירה המבודד. הוא לא חושף שום דבר שאינו נגיש לאוזן גם ככה. ההפקה המוזיקלית של אדל בלאו הכי כבר רתומה, מהתו הראשון עד האחרון, להבלטת הקול שלה כך שיישמע כמה שיותר טבעי. אף מפיק בר דעת לא ינסה להלביש על השירה שלה פילטר או ווקודר.

אז לשם מה מוגש לנו ערוץ השירה של אדל? האם מישהו חשד בה שהיא מזייפת? האם מפיקים ערמומיים באולפן עושים ממנה משהו שהיא לא? גם אם לא זו הייתה הכוונה של יוצר הסרטון, הוא חב את הפופולריות שלו לצורך של מאזינים רבים להוכיח את עליונותה על זמרות אחרות – זמרות אחרות שהן לכאורה אותנטיות פחות, כאלו שעוד לא הוסר מהן החשד שהצלחתן נגועה בטריקים של מחשב. הוא רומז על כך שיש בה משהו טוב יותר, או ראוי יותר – באופן אינהרנטי ממש – מאשר חברותיה לצמרת עולם הפופ. העניין הזה מסמל באופן מושלם את סוג ההערצה שמייצר ז'אנר הפופ שאדל משתייכת אליו. הערצה זו מאפשרת למאזינים שלה לבדל את עצמם משאר מאזיני הפופ ולחבר את עצמם למסורת קלאסיציסטית. במילים אחרות, אדל שונה כי היא "איכותית", והיא "איכותית" כי היא שמרנית.

מה זה אומר "שמרנית"? הנה עד כמה הממסד אוהב את אדל: ב־2011, עם צאת האלבום השני שלה, "21", גורדון בראון – אז ראש ממשלת אנגליה – שלח לה מכתב שבו כתב לה: "כשהמדינה נמצאת בצרות הכלכליות שהיא נמצאת בהן, את מהווה אור בקצה המנהרה". מובן שזו לא ביקורת שבאה לטעון שאדל היא שופר ממשלתי שנועד לטשטש את ההמונים, אלא רק לציין את העובדה שהיא חפה מהערך המהפכני שיכול להיות במוזיקת פופ, שמאז הדיסקו מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם השוליים: מצד אחד תעשיית ענק, מצד שני מוזיקה שתכניה הם לעתים תכופות חתרניים יותר מהרוקנ'רול הלבן והמרוצה מעצמו.

מצד שני, בשביל להיות שמרנית כל כך בעולם שהולך ונעשה ויזואלי יותר, ויראלי יותר ודינמי יותר, משהו בשמרנות של אדל ראוי גם להערכה. בקרב מול ביונסה, מיילי סיירוס או טיילור סוויפט, אדל, כמו שאומרים, מביאה סכין לקרב אקדחים, ובמקרה שלה יוצאת – לפחות בחלק מהמקצים – כשידה על העליונה ("25", האלבום החדש, צפוי לשבור השבוע את שיא המכירות לאלבום בשבוע הראשון עם כ־2.5 מיליון עותקים. השיא נשבר בפעם האחרונה ב־2000, על ידי "No Strings Attached" של NSYNC, שפעלו בכלכלת מוזיקה שונה לחלוטין). מובן שתעשיית המוזיקה ועיתונות המוזיקה – דינוזאוריות בפני עצמן – מעודדות את אדל. היא נראית לשתי הדינוזאוריות האלו כמו משהו מהדור שלהן, משהו שהן יודעות להתמודד איתו.

זו הסיבה האמיתית שבקליפ של "Hello", במהלך שכבר ספג לא מעט לעג, אדל משתמשת בטלפון צדפה. כל כולה אנכרוניזם אחד גדול, אישה מחוץ לזמן. זאת לא אשמתה של אדל, קשה לדמיין שזהו מהלך ציני ומחושב מצדה. סביר להניח שהיא עושה מה שהיא יודעת ורוצה לעשות. אבל זה שטלפון צדפה נראה לנו כמשהו יותר איכותי מלשיר על סמסים, הגם שכולנו שולחים סמסים ורק מעטים מהסבים שלנו עדיין מחזיקים טלפון צדפה, מלמד אותנו הרבה על קהל המאזינים שהפכנו להיות: כזה שמעריץ קודם כל הון תרבותי.