במאי "בלי דם" מפנטז על קהל דליל באולמות שבהם יוקרן סרטו החדש

אני לא אוהב דברים חדשים. לא שאני נוסטלגי, אבל יש לי איזה עניין עם העבר. למי אין, בעצם? הדבר הזה מנהל אותנו כל הזמן. "זיכרונות זה הנעליים שלנו", אמר אבות ישורון, "אנחנו הולכים עליהם".

התסריט ל"בלי דם" נכתב 15 שנה לפני שהופק (לא קשיי מימון או הפקה, פשוט העברתי אותו יִישוּן) והוא עוסק בהוויה שהתקיימה עוד כמה שנים קודם, כלומר די מזמן, ולגיבורים, כמעט לא נעים להגיד, גם להם, סודות מהעבר. כשכתבתי אותו חשבתי בכלל על שחקנים אחרים, אחת במיוחד, אבל עד שצילמנו, התבגרנו. הדמויות, מן הסתם, נשארו צעירות.

מה זה ההווה, אוכל לא מעוכל. טעים אולי, מענג, אבל רק השנייה נלעס. הוא יהפוך ממש טעים רק בזיכרון, טעים לנֶצח. עבר בהתהוות – זה ההווה. אוהבים להגיד שהרגע היחיד הקיים הוא העכשיו; רגע נצחי שכולל את כל מה שלפניו ואחריו. זו משאלת לב. מה זה זיכרון, אם הכל הווה.

מתוך "בלי דם" (צילום: ורד אדיר)

הקסם של הקולנוע מתבטא, בין השאר, בכך שהוא יכול לבטא מצבים בו זמניים, אבל גם זמנים שונים שנוכחים באותה הוויה. הרגעים שבהם העבר חודר את ההווה ומתפשט בתודעה הם רגעים חזקים בקולנוע כמו בחיים. ב"בלי דם" צצים בתוך הזרם העכשווי טלפונים ציבוריים, הגשש החיוור, ציור של אביגדור אריכא.

אמדורסקי, אסף, אחד שבעצמו נע כמו שגריר מיוּמן בין תקופות, הזמין אותי לסטודיו שלו דאז, לעבוד על המוזיקה ל"בלי דם". הגעתי, מרתף עם חלון ענקי ואור רך ויפה. עמדתי בוהה בחלון לגן המשחקים הריק שבחוץ בזמן שאסף הרכיב את ענייניו. איזה אור, אמרתי. כן, הוא ענה, זה היה פעם הסטודיו של שטרייכמן.

"בלי דם" מתרחש בעולם שבו יש זיקה בין כל הדברים, גם בין דברים שלכאורה אין ביניהם זיקה. עולם שבו רוב הקשרים וההקשרים סמויים, לא בהכרח מפני שמישהו מסתיר אותם, אלא מפני שזה טבעו של העולם.

מתוך "בלי דם" (צילום: ורד אדיר)

בסרט יש זוג, דידי ורוני. מגלמים אותם אודי רוטשילד ודנה מיינרט. הם גרים בבית פרטי בתל אביב. סיורי לוקיישנים בלי סוף, ואין בית. באיזו שבת אחת החלטתי ללכת לחפש לבד. יש איזו שכונה שאני מכיר. הסתובבתי שם בין הבתים וצילמתי. זו שכונה אמידה ותושבים הציצו בי בחשדנות. אחד פתח את הדלת, יצא בחלוק סטייל יו הפנר, נתן בי מבט עוין וחיכה שאסתלק. בסוף הגעתי לבית אחר, נראה מעניין. הרמתי את הטלפון כדי לצלֵם, שוב נפתחה הדלת, אמרתי אני לא זז, מצא חן בעיניי הבית. יצאה משם מישהי. המשכתי לצלם בלי להפנות את המבט לכיוון שלה. כשהורדתי את הטלפון, ראיתי שזו אותה שחקנית ש־15 שנה קודם כתבתי לה את התפקיד של מי שאמורה לגור בבית שאותו אני מצלם. אנחנו מכירים, אז פטפטנו קצת. לא על זה.

מילה ארכאית, "קולנוע", רבת קסם. הלחמה מגושמת וחיננית של בעל מקצוע חביב, קול־נוע. אבל גם הקונספט עצמו – אנשים שמתאספים לראות ביחד סרט, הוא ישן. לא סתם חוששים לגורלו. הסטרימינג הוא לא האִיום, הוא כבר התוצאה. אנשים הם ישויות נפרדות שנעות בקווים מקבילים. המרחב הציבורי המשותף הוא גם המרחב המפריד. זה ניכר בכל מקום, תחום ופלטפורמה. זו הזירה שממנה מנסות להימנע הדמויות ב"בלי דם", אבל אין יציאה. כמו שהעבר חודר את ההווה לפעמים, ההווה יכול לסגור מכסה מאוד הדוק על מי שמנסה לחמוק.

נדמה לי שהחוויות הגדולות שלי בקולנוע אף פעם לא היו באולם מלא. תמיד ישבנו אני ועוד חבר או שניים כמעט בודדים באולמות הישנים של תכלת, פריז, תמוז (שמות יפים), שקועים עמוק בכיסאות, רגליים על השורה שלפנינו ונמסים לתוך סרטים. באולמות המלאים תמיד הרגשתי כאילו נקלעתי לטיול מאורגן, אז העדפנו את הקולנועים הצדדיים יותר. היו אולמות שהיו מחליפים סרט כל שבוע, או אפילו בתדירות גבוהה יותר. קולנוע אורלי בגבעתיים, למשל, קולנוע ישן כבר אז, שאמרו שהיה במקור אורווה לסוסי המנדט הבריטי. פעם התיישבנו שם, נשענו כרגיל בכיסאות וכל השורה עפה אחורה, פשוט ניתקה מהריצפה וקרסה יחד איתנו. התרוממנו מהבלָטות ועברנו שורה. הסרט כבר התחיל.

זה מוזר, ואסור אפילו להגיד את זה, אבל כשאני מפנטז על "בלי דם" עם קהל, זה בדיוק מה שאני רואה בדמיוני – כמה צופים בודדים, יושבים באולם החשוך מול המסך, שקועים עמוק בכיסאות, ראש על המשענת, ובולעים אל תוך עצמם את הסרט.

← "בלי דם", בבתי הקולנוע החל מחמישי (2.5). במאי: יוסף אל־דרור, מוזיקה מקורית: אסף אמדורסקי, שחקנים: דני איסרליש, אודי רוטשילד, דנה מיינרט, ששי סמוכה, נטע בר רפאל, דניאל ג'יידלין, מירב אוסופסקי וירון ברובינסקי