צלצולי פעמונים: בל אנד סבסטיאן עושים דיסקו?

"Enter Sylvia Plath" היא אמנם כותרת השיר הכי בל אנד סבסטיאנית שאפשר לדמיין לשיר של בל אנד סבסטיאן, אבל המוזיקה שמלווה אותה דווקא לא. למעשה, כמה רגעים של הפתיחה הדיסקו־אייטיזית של "סילביה" ועולם האסוציאציות מתחיל להתפרע. מוזיקת העלייה לבמה של צ'יקו ודיקו במלון נידח באילת? מהדורת החדשות של אזרבייג'ן? אולי נאמבר באירוויזיון שהגיע בקושי לרבע גמר? אבל לא מטעם סקוטלנד, אולי אוקראינה או מלטה, ובכל מקרה מקום עם מסורת פופ לא מאוד משוכללת המסוגלת להצדיק את כינורות הפלסטיק האלה. כששרה מרטין מתחילה לדקלם מילים מסתוריות על רקע ליין ניצחונות סינתטי, הפלאשבק לרשת ג' של פעם עולה מדרגה. זה אפילו לא היומן ליג או סנט אטיין. מקסימום ויסאז'. וזה נמשך שבע דקות שלמות.

קל להבין מדוע חלקים גדולים מ"Girls in Peacetime Want to Dance", אם כי ממש לא כל האלבום, נשמעים כמו קטעים שכתבה להקה שחווה את משבר גיל העמידה ומנסה לנער מעצמה את האבק. אף שמעולם לא הפכו למפלצת אינדי ענקית באמת, ההשפעה הגדולה של בל אנד סבסטיאן על זירת האינדיפופ הפכה אותם עם השנים לשבויים בז'אנר שהם עצמם המציאו, ושעוקצו קהה עם כל נערה שקנתה קסילופון ועם כל פרסומת לבנק ששמה בפסקול יוקליילי וחצוצרות.

מעטפת הסיקסטיז הנאיבית של בל וסבסטיאן החביאה תמיד אבחנות חסרות רחמים ולא מעט עורמה, אבל בידיים של אחרים היא הפכה לטריק משומש שגרם ללהקה עצמה להישמע פחות ופחות מיוחדת. המזל הוא שגם כשידם של בל אנד סבסטיאן על התחתונה, זו בכל זאת היד של סטיוארט מורדוק, שכותב עלילות פופ ספרותיות כמו שאף אחד אחר מבני דורו לא מסוגל, מלבד אולי ג'רוויס קוקר. מה שאומר שיש כאן גם שירים מופלאים על ייאוש ועל גאולה כמו "Nobody's Empire", וגם "Allie", שמדייק בתיאור נשמתה המסובכת של מי שמבקשת את נפשה למות "כשפצצות נופלות במזרח התיכון" וצופה בחלומות הילדות שלה מתרחקים ממנה או פשוט מתגשמים למישהו אחר.

גם ב"Play for Today", סאגת דיסקו בת שבע דקות שבה מתארחת די די פני מההרכב דאם דאם גירלז, מרדוק ממשיך להחזיק במבט האופייני של מי שגילה יומן נעורים ישן בעליית הגג והוא שר אותו בחיבה גדולה, אבל מתוך ריחוק מפוכח. ההמהום הגוספלי היפה שמתעורר לקראת סוף השיר נשמע אמנם כמו לידה מחדש (ידעתם שמורדוק הוא נוצרי מאמין?), אבל לא צריך להגזים בעומק המהפך. זה יותר כמו ניעור קטן בצליל של בל אנד סבסטיאן, שלפעמים נשמע כמו קפיצה מאוחרת על עגלת הדיסקו החבוטה ולפעמים מגלה צדדים חדשים של הלהקה. מי שיתעלם מאופנות יזכה ביופי של אלבום.

שורה תחתונה: יו קן רינג מיי בל, סבסטיאן