הילד בן 60: מצעד ההופעות הכי טובות של בראד פיט בקולנוע

כשמתבוננים בכמה סרטים של בראד פיט ברצף מבחינים שאחד הדברים שבולטים בהופעתו הוא האופן שבו הוא מתבונן במה שקורה מולו. הוא מצמצם את העיניים, מקשיב, קולט את הסבטקסט ואז מגיב בהתאם. לכן הוא לא צריך לומר הרבה. לא פעם הוא גם ממלא את פיו אוכל.

אל אף שמעמדו כסמל סקס לא הועם מאז שהוכרז ככזה לפני יותר משלושים שנה כשהוצג כאובייקט מיני ב"תלמה ולואיז", תפקידיו הבולטים ביותר הם לא בסיפורי אהבה ("בעלי ברית" של רוברט זמקיס, לצד מריון קוטיאר, היה אחד החלשים שבסרטיו), אלא בסרטים על חבורות גברים. נראה שהוא פורח במיוחד בתפקידי משנה שבהם הוא מגיב לגבר שמוביל את הסיפור. כך הוא גם הופך את השחקנים שלצידו לטובים יותר.

>> איך הפך בראד פיט מחתיך על לשחקן מוערך? ואיך לעזאזל הוא בן 60?!

10. תלמה ולואיז (1991)

אחרי סדרה של תפקידים זעירים, הופעתו חשופת החזה של בראד פיט בסרט הפמיניסטי פורץ הדרך שביים רידלי סקוט הפכה אותו לסמל סקס. שתי חברות טובות מתכננות סוף שבוע רגוע בהרים, אבל בדרכן לשם גבר זר מנסה לאנוס את תלמה (ג'ינה דיוויס). לואיז (סוזן סרנדון) יורה בו והשתיים יוצאות למסע בריחה. פיט בן ה-27 מגלם את ג'יי.די, שודד בכובע קאובוי לבן שנקרה בדרכן, ובחברתו חווה תלמה לילה מסעיר. "סוף סוף אני מבינה על מה כל ההתלהבות" היא אומרת למחרת בבוקר, לפני שהיא מגלה שגנב את כספן, מה שמאלץ אותן להפוך לשודדות בעצמן. באופן סמלי, הרגע שבו השודד השרמנטי מוריד את טבעת הנישואים מאצבעה של תלמה הוא זה שמשחרר אותה, והופך אותה לאישה ששולטת בגורלה.

9. 12 קופים (1995)

המועמדות הראשונה של פיט לאוסקר הוענקה לו לאו דווקא על אחד מתפקידיו הגדולים, אבל הסרט עצמו הוא מהטובים ברפרטואר שלו. הרימייק של טרי גיליאם ל"המזח" הקצר של כריס מארקר, הוא סרט עתידני עשיר, מורכב ומרתק, עם ברוס וויליס כאסיר שנשלח מהעתיד כדי לאסוף אינפורמציה על ארגון מחתרתי שעל פי הידוע היה זה שהפיץ את הנגיף שחולל מגפה קטלנית שהמיתה את רוב בני האדם. פיט מגיש הופעה אינטנסיבית ועתירת טיקים כאקטיביסט סביבתי המאושפז במוסד פסיכיאטרי לשם מגיע האסיר מהעתיד. כדי להתכונן לתפקיד פיט שהה במשך כמה שבועות במחלקה פסיכיאטרית של בית חולים באוניברסיטה בפילדלפיה, והגיש חיקוי לא רע של מה שראה שם.

8. טרויה (2004)

במסגרת מה שאפשר לצפות מהפקה הוליוודית עתירת תקציב בבימויו של וולפגנג פטרסן, מדובר בהתמודדות ראויה עם "האיליאדה" של הומרוס. דיוויד בניוף ("משחקי הכס"), הרכיב תסריט אינטליגנטי למדי שמציע גרסה "מציאותית" של אירועי מלחמת טרויה, ללא התערבות אלי האולימפוס. בחסות תפקידו כאכילס, שהיה לוחם גדול ואדם בינוני, פיט, שמעולם לא נראה שרירי ואתלטי כל כך, אינו מתכחש למתת האלים שלו, ולא מנסה להסוותה, אלא מתנפל על המסך חמוש בכל הכריזמה הבלונדינית שלו. אחרי הכל, אכילס היה כוכב העולם העתיק, וכל הופעה שלו בציבור עוררה ריגושים בקרב ההמונים. "טרויה" הוא אולי לא האפוס הקולנועי הגדול מכולם, אבל במסורת ההערצה היוונית לגוף הגברי, הוא ללא ספק הסקסי שבהם, ובסך הכל סרט מעניין יותר מכפי שפיט עצמו חושב.

7. הורג אותם ברכות (2012)

"אמריקה זה לא ארץ, זה ביזנס" מסכם פיט את קומדיית הפשע השחורה המתרחשת על רקע התרסקות השיטה הקפיטליסטית ב-2008 ומנסחת ביקורת נבונה ומושחזת על המודל האמריקאי. פיט מגלם את ג'קי קוגן, מחסל מקצועי בעל תפיסת עולם מנוסחת, שמעדיף לרצוח את קורבנותיו מרחוק כדי לא להסתבך עם אלה שמתחננים על חייהם והופכים את העסק ללא נעים. אחרי שמשחק פוקר בניהולו של ריי ליוטה נשדד, קוגן נשכר לאתר את השודדים ולטפל בהם (בשל המיתון מוצע לו שכר נמוך מכפי שהוא דורש). שיתוף הפעולה השני של פיט עם אנדרו דומיניק הניו זילנדי הוא סרט נשכני, רענן ומאוד מבדר, שלא קיבל את ההערכה שמגיעה לו. הדיאלוגים הנהדרים נשמעים אותנטיים ותיאטרליים בו זמנית, ומוגשים בצורה מושלמת על ידי כל השחקנים בקאסט שכולל גם את בן מנדלסון כנרקומן וג'יימס גנדולפיני כשתיין. כולם מעולים, אך פיט הוא העוגן של הסרט.

6. ממזרים חסרי כבוד (2009)

סרטו של קוונטין טרנטינו על חבורה של מחסלים יהודים במלחמת העולם השנייה הוא יצירה של מישהו שמעולם לא היה שם, ושבשבילו המלחמה היא זו שעוצבה על מסך הקולנוע באינספור סרטים. טרנטינו עוסק באופן חשוף בפנטזיה, ועבור צופים ישראלים הסרט מתפקד כמו מדורת ל"ג בעומר של פעם, שבה היינו מעלים באש בובות של צוררי ישראל, מדה גול ועד נאצר. זה אמנם זכור בעיקר כסרט של כריסטוף וולץ כצייד היהודים הנחשי, אבל פיט חיוני לא פחות בתפקיד אלדו ריין, המפקד המאוד לא יהודי של הממזרים. דמותו מגיעה לכאן הישר ממערבונים, ופיט לועס אותה במבטא דרומי מודגש ומעצב טיפוס ייחודי ומאוד מבדר של בוק ערמומי.

5. אושן 11 (2001)

ז'אנר סרטי השוד המתוחכם שהיה פופולארי מאוד בשנות השישים, עשה קמבק עם סרטו המאוד מבדר של סטיבן סודרברג. כמו סיפורי הברון מינכאוזן, הסרט מקבץ חבורה של מומחים בתחומים שונים המונהגים על ידי בעל חזון, שרוקם תכנית שוד מפורטת ומוגזמת כמו סיפוריו של הברון. הסרט משחק איתנו, מטעה ומפתיע אותנו, ואנחנו ששים ליפול בפח, כמו כלב שמשחק עם אדונו. צוות השחקנים הכל-גברי (פרט לג'וליה רוברטס בתפקיד מפוספס) הוא הקוּל בהתגלמותו. הזיווג של ג'ורג' קלוני ובראד פיט כמנהיג ויד ימינו עובד מצוין, בייחוד בדיאלוגים החד צדדיים שבהם קלוני מתייעץ בפיט, מעלה שאלות ומגיע למסקנות, בלי שהשני יטרח לפתוח את הפה.

4. מאניבול (2011)

על פניו המקרה האמיתי של מנהל קבוצת הבייסבול הכושלת והענייה של אוקלנד, שניסה להרכיב נבחרת מנצחת באמצעות ניתוח ממוחשב של נתוני השחקנים, אינו נראה כסיפור קולנועי במיוחד. אבל התסריט החד והפיקחי שכתבו סטיבן זאיליין ("רשימת שינדלר") ואהרון סורקין מוצא דרמה וקומדיה בינות לטורי הסטטיסטיקה. פיט, שמוביל את הסרט באון, זכה עליו בשתי מועמדויות לאוסקר – כשחקן בתפקיד ראשי וכמפיק. וזה בעצם די דומה, כי דמותו בסרט היא סוג של מפיק – זה שלרוב נשאר מאחורי הקלעים כשהשחקנים על המגרש מקבלים את כל תשומת הלב.

3. מועדון קרב (1999)

שיתוף הפעולה השני של בראד פיט עם דיוויד פינצ'ר, אחרי הלהיט "שבעה חטאים", לא זכה להצלחה קופתית או ביקורתית כשיצא למסכים, אך זמן קצר אחרי כן הוא הפך ללהיט הדי.וי.די הראשון ולסרט הקאלט הבולט של סוף המאה העשרים. זה מין סרט זרם תודעה ברוטאלי, דוקרני ומרהיב, שהוא סאטירה על משבר הגבריות בעידן איקאה. בראד פיט הוא האלטר אגו של אדוארד נורטון הכפוף והמתוסכל, וככזה הוא משתעשע עם התדמית שלו ככוכב זוהר שכל הגברים חולמים להיות כמותו.

2. ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד (2007)

ג'סי ג'יימס, שודד ורוצח בן המאה ה-19, זכה למוניטין של גיבור עממי, מין רובין הוד של המערב. גם הוליווד תרמה לעיצוב המיתוס והקדישה לדמותו אינספור מערבונים. בין השאר הוא גולם על ידי כוכבים כרוברט ואגנר, כריס כריסטופרסון, רוב לאו וקולין פארל. בסרטו הברוקי, המהורהר והיפה להפליא של אנדרו דומיניק, הגיבור הוא לא השודד עצמו (פיט), אלא רוברט פורד (קייסי אפלק), האיש שזכה במוניטין של פחדן משום שירה בו בגבו, ולא התמודד איתו בדו קרב פנים אל פנים. פיט מעצב את ג'יימס כפסיכופט כריזמטי וחסר מעצורים, שאישיותו ניחנה בקווים מני-דפרסיביים, לצד פרצי אלימות קיצוניים, בעוד פורד הוא הגרופי חסר הביטחון שמתהפך על אלילו. האמירה הלא נעימה לגבי סגידתה של אמריקה לגיבורים אלימים הכשילה את הסרט בקופות, אך מאז הוא זכה לקבוצות אוהדים נלהבות.

1. היו זמנים בהוליווד (2019)

שיתוף הפעולה השני של פיט עם טרנטינו הביא לו את האוסקר. גם כאן, כמו ברוב הסרטים ברשימה, הוא בעצם מגלם תפקיד משנה, שנבנה ביחס לגבר המוביל, ונראה ששם הוא מרגיש הכי נוח. ליאונרדו דיקפריו מעולה בתפקיד כוכב הטלוויזיה הנוירוטי והשתיין, שמתקשה לקבל את זה שזמנו עבר. הופעתו האינטנסיבית מאוזנת על ידי זו השקטה של פיט בתפקיד כפיל הפעלולים הגברי שלו, שמקבל בהשלמה מחויכת את תפקידו כצל.

במסגרת חגיגות 60 לבראד פיט, ב-Yes VOD משודרים רבים מסרטיו, ביניהם רוב סרטי הרשימה