לאכול ברווז ולנוח: הסנדוויץ' נפלא אבל נגמר מהר מדי

תקופת הקורונה הנחיתה מכה נוראית לתעשיית המסעדנות הישראלית, אבל גם מתוך תקופה קשה שכזו קרה לפחות דבר טוב אחד – סוף סוף גם אחרוני השפים המתנגדים נכנעו למשלוחים. נכון, זה לא מספק את "חוויית האוכל האולטימטיבית" שרבים אוהבים להתהדר בה וכשהאוכל מגיע כמו ד"ר הופמן, לאחר טיול אופניים קצר, הוא בהחלט לא במצבו האידיאלי, אבל המשלוחים מספקים לנו אלטרנטיבה נפלאה למסעדות שלא רלוונטית רק לימים של סגר, אלא גם לסתם יום חם שגורם לנו ליישם ריחוק חברתי מהכל חוץ מהמזגן. לפעמים, הוא אפילו מספק גלגל הצלה לעסקים שפסו מן העולם.

כך חזרו לחיינו הכריכים של ברווזי, הסנדוויצ'ייה עם השם הכי גרוע בתולדות תל אביב. אה, הכינוי שלך הוא רזי ברווזי? כלומר, כמו כל רז שאי פעם נולד וגם כמה אלירזים? מה אני אגיד, מקורי. למזלו של השף רז רהב, טעם הכריכים התגבר על בחירת השם האיומה, והלוקיישן המעניין על טשרניחובסקי, בלובי של מלון הבוטיק Saul, משך אליו עדת מעריצים אדוקה. לבסוף, אחרי כשנה וחצי, ברווזי נסגרה ורהב הצעיר חזר להתמקד במסעדת היוקרה שלו OCD, אבל עכשיו, כנראה בחסות גל המסעדנים שפתחו את אופצית המשלוחים, הסנדוויצ'ים האהובים של רהב חוזרים. כלומר, חלקם, ובמשלוח ממסעדת OCD, רק בין 12:00 ל-16:00, במידה ונשאר במלאי.

רק שלושה מתוך שמונת הסנדוויצ'ים שהיו בברווזי שרדו את המעבר – כריך מק אנד צ'יז (בגרסה צמחונית או בשרית), כריך עוף ותירס וכריך כרוב סגול, כולם במחיר אחיד של 40 ש"ח. מיעוט האופציות הפך את הבחירה לקלה יותר, והזמנתי את שני הכריכים הבשריים (כי אני במצב רוח פרמיטיבי) והוספתי כקינוח ( 20 ש"ח) בראוניז עם כמון וצנוברים (רק כי הפחזניות-תירס המסקרנות נגמרו על אף שהזמנתי לפני 13 בצהריים). כיאה למינימליזם של אפשרויות הבחירה, גם המשלוח הגיע ארוז בדלות – שלוש שקיות סנדוויץ' ממותגות שכנראה נשארו במחסני הברווז, אפילו בלי מפית. לא נורא, ננגב את הפנים עם היד – עוד יתרון בלהזמין משלוח על פני לאכול במסעדה.

ברווזי. צילום: אנטולי מיכאלו

פתחתי עם המק אנד צ'יז גם כי הוא כריך חם וגם כי הוא מק אנד צ'יז, אבל כמעט בלי לשים לב חציו הראשון נגמר אחרי שלושה ביסים נמהרים. בכל הנוגע לאוכל, לסיים את הצלחת במהרה יכול להיות מחמאה ויכול להיות עלבון, ובמקרה הזה הוא קצת משניהם – זה היה כריך עם טעם עשיר וקריצה סליזית, עם מקרוני עסיסי עטוף בצ'יס סוס (די נו, יכלתם לקרוא לזה רוטב גבינה, זה בסדר) וסחוג חמאה חומה שנותן מעט קיק לתערובת השמנמנה. בתכלס, הייתי שמח אם הסחוג היה קצת יותר עוקצני, כי גם אם החלפיניו הכבוש נתן טאצ' נוסף של קראנץ', חריפות כמעט ולא הורגשה בו. ואולי בעצם היא לא הורגשה כי זה כריך כל כך קטן – חצי ממנו נכנס בקלות לכף היד שלי, ועוד יותר בקלות לתוך הלוע, ובלי ששמתי לב (ובטח בלי ששבעתי) הוא כבר נעלם. 

בדיעבד מזל שהזמנתי שני כריכים, כי דווקא כריך העוף-תירס הפתיע לטובה וגם סגר לי את הפינה. מדובר בכריך הרבה יותר משמעותי בגודלו, טייק מעניין על כריך סלט העוף הקלאסי, לחם מחמצת דגנים בשרני וביס קריר ומלא בטעמים. סלט הקולסלאו מספק את השמנוניות והפריכות, העוף המפורק את העסיסיות, האיולי שום מעדן את המכלול ואפילו התירס, שלרוב אני סולד ממנו במנות בשר, מצליח להחמיא לעיסה הטעימה שמרכיבה את גופו של הכריך. כל התחכמות במקומה, כל רכיב תורם למכלול, והתוצאה היא כריך נהדר ששווה מאוד את מחירו.

ברווזי של רז רהב. צילום: אנטולי מיכאלו

בהתחשב בזה שרק אחרי בערך כריך וחצי התחלתי לשבוע, זה מעט מאכזב. בהיעדר התוספות שהוגשו בלוקיישן של טשרניחובסקי (תפוח האדמה המעושן היה מצוין) הכריכים פשוט לא מספיק גדולים כדי לעמוד לבדם – גם כריך העוף תירס, הגדול מבין שניהם, לא היה מספיק כארוחה לבדו, מקסימום כנשנוש קטן בצהריים שאמור להחזיק אתכם עד הרעב הבא. אם כך, הבראוניז יכולים להשלים לארוחה מלאה, שכן הם לגמרי ממלאים ומכילים טוויסט מלוח שהופך אותם לקינוח חביב פלוס, אבל זה לא פיתרון ריאליסטי. אם כך מה שחסר לרז רהב (מצטער, אני לא יכול לשתף פעולה עם השם של הסנדוויצ'ייה) זו תוספת קטנה שעוברת טוב במשלוח, כי אחרת כל מה שנשאר זה כריך טעים בגודל סביר במקרה הטוב, או כמה ביסים נמהרים במקרה הרע. אה, וקינוח, במידה ונשאר במלאי.