כוכב עליון: בריאן ריגן לא מקדש את האמת ולא מוכן לספק רק "להיטים"

הסטנדאפיסט האמריקאי מגיע לישראל לארבע הופעות, משווה את עצמו לביטלס ומספר מה הוא חושב על כך שהוא נחשב "קומיקאי של קומיקאים"

בריאן ריגן
בריאן ריגן
25 במאי 2017

בריאן ריגן הולך לעשות מעשה חריג ביחס לסטנדאפיסט מארצות הברית שמגיע לארץ: בעוד רוב הקומיקאים שמגיעים לפה מסתפקים בהופעה אחת, מקסימום שתיים, ריגן יתן חמש הופעות שלמות, בין היתר במקומות כמו מודיעין והרצליה. ככה הוא יסתובב "בדרכים בישראל" – עד כמה שבכלל אפשר לעשות דבר כזה. אכן, יש משהו אולדסקול לגמרי בכל דבר שהוא עושה: בתקופה בה יותר ויותר סטנדאפיסטים הולכים לכיוונים של מונולוגים אישיים, ריגן עדיין מקפיד על תדירות גבוהה של פאנצ'ים לדקה.

"תמיד נזהרתי שלא לחשוב יותר מדי על מה שסטנדאפיסטים אחרים עושים", מסביר את זה ריגן. "כלומר, אני מתעניין בסטנדאפ גם בתור מעריץ, אבל אני משתדל להימנע מהשפעות וגם נמנע מלחשוב על מה שהקהל רוצה ממני. העבודה שלי היא להגיד להם את מה שאני רוצה לדבר עליו. ברגע שאתה חושב על מה שקורה מעבר לקו הזה שרץ בקצה הבמה, אתה עושה טעות – מבחינה קומית. כמובן שמה שאני חושב על סטנדאפ משתנה והשתנה לאורך השנים. הבדיחות שלי הן תמיד קטעים קצרים על מצבים מביכים או מוזרים ביני לבין אדם אחר – רופא עיניים או דיילת – וחפץ, נגיד קרש גיהוץ, מקרר, מיקרוגל. אני חושב הרבה על המטבח".

עוד דבר שמבדיל בינך לבין הרבה סטנדאפיסטים אחרים הוא הנכונות שלך לספר בדיחות שברור לכולם שהן בדיוניות לגמרי. בספישל שלך "The Epitome of Hyperbole", למשל, אתה מקדיש איזה עשר דקות לבדיחה שמבוססת על זה שאתה אנאלפבית.

"כן, הבדיחה הזאת עוסקת יותר ברגשות שלי לגבי משהו, פחות לגבי המציאות עצמה. מה שקורה אצלי בלב ובמוח זה תמיד גרסה מוגזמת של החיים. אני כן מרגיש אנאלפבית במובן מסוים – שקראתי פחות מאנשים אחרים. כן, אני מגזים את זה עד כדי גיחוך, אבל אני מקווה שאנשים יבינו שהליבה של הבדיחה אמיתית. אבל זה נכון, מה שאתה אומר לגבי סוגיית האמת בקומדיה. אני מרגיש שבסופו של דבר בדיחה חייבת שיהיה לה איזשהו שורש של אמת. אם השורש נטוע טוב, זה בסדר אם כל העץ מתנופף ברוח".

אני לא אומר שזה רע, אבל אין ספק שזו הגישה הפחות פופולרית, בעיקר בקרב קומיקאים צעירים יותר, שנוטים לעשות חומרים מאוד אישיים.

"כן, יש עכשיו הרבה סטנדאפ מאוד אוטוביוגרפי. אני אוהב הכל, כן? את כל הסוגים. כמו מוזיקה. אני אוהב גם ג'אז וגם רוקנ'רול. יש עכשיו גל של אנשים שמעדיפים סטנדאפ מאוד אוטוביוגרפי, עם נקודת מבט מאוד אמיתית. ואני אוהב את זה, אבל אני אוהב גם אנשים שעושים שטויות. תמיד ממש הערצתי את סטיב מרטין, ששיחק על הבמה דמות מגוחכת לגמרי ועדיין היא הייתה מעוררת מחשבה ומרתקת. גם הסטנדאפ של מיץ' הדברג, זכרונו לברכה, לא היה קשור אליו בשום צורה אלא רק לנקודות המבט הביזארית שלו על המציאות. אמת יכולה להיות חלק מסטנדאפ, אבל היא לא חלק הכרחי".

מה שמשותף גם לסטיב מרטין וגם למיץ' הדברג הוא הפגיעות המטורפת שלהם על הבמה. אתה רואה אותם עושים שטויות אבל ברור לך שהם שניהם פשוט רגישים מדי בשביל להיכנס לחיים האישיים שלהם.

"זה כמו שעולם הציור נהיה יותר אבסטרקטי. כשהופיע הציור האימפרסיוניסטי, היה אפשר להסתכל על יצירה ולהגיד – אוקיי, רגע, זה לא נראה כמו עץ וזה לא נראה כמו נהר, אז אני לא בעניין. אבל אלו כן עצים ואלו כן נהרות, פשוט דרך פריזמה שונה. זה לא ייצוג מושלם, אבל זה עדיין יפהפה. סטנדאפ זה אותו דבר. בדיחה לא חייבת להיות אמיתית באופן מובהק כל עוד יש בה רמז של אמת".

בכל מקרה, הסגנון שלך די עקבי. בדיחות קצרות, הרבה פאנצ'ים.

"אני דווקא תמיד פתוח לשינוי. ואני חושב שהיה שינוי בסטנדאפ שלי לאורך השנים, אבל הוא חומק מרוב האנשים. אני זה שמודע אליו. תמיד התאמצתי להתרחק מאיך שמגדירים אותי במקום להתקרב לזה. תמיד שואלים סטנדאפיסטים, 'אבל מה הקטע שלך?', אז אין לי קטע. ברגע שהרגשתי שאני עולה על משהו, התנגדתי לזה. פעם מישהו אמר עלי, 'אה, בריאן, תמיד יש לו קטעים על כמה שהוא טיפש'. אז התחלתי לכתוב קטעים כועסים. אמרו עליי, 'אה, בריאן, הוא תמיד מתכופף כשהוא על הבמה'. אז אמרתי, מתכופף? אני אראה להם! התיישרתי". הוא עוצר וחושב רגע. "תמיד אתה שומע אנשים אומרים על להקות ותיקות – הלכנו לראות הופעה שלהם, והם לא עשו את הלהיטים שלהם! זה היה גרוע! אבל תסתכל על זה מנקודת המבט של האמן. איך נוצרו הלהיטים הישנים? הדרך היחידה היא לנסות דברים חדשים".

עוד תווית שאתה מתנגד אליה היא "הקומיקאי הנקי", זה שלא מקלל ולא מדבר גסויות.

"זו תווית מאוד מגבילה, עם המון סטיגמות. אני הולך לעשות רגע אנלוגיה שתישמע מאוד שחצנית, אבל אני לא מנסה להחמיא לעצמי פה – הביטלס, כל השירים שלהם הם 'נקיים', אבל כמה מוזר זה היה אם ככה היו מגדירים אותם? הביטלס, הלהקה המדהימה הזאת עם המוזיקה ה'נקייה'. זו הגדרה מאוד מגבילה".

זו השוואה בעייתית. כשהביטלס פעלו בשנות ה-60 הם היו – או נהיו מתישהו – להקה חתרנית ומחתרתית בדרכה. זה לא שסביבם היו להקות שכן שרו על גסויות. מאוחר יותר, כשהפאנק הגיע בסוף שנות ה-70, הם דווקא סימנו את הביטלס כלהקה נקייה ומתייפיפת. אתה לא פועל בוואקום – קומיקאים אחרים שנמצאים סביבך כיום עושים חומרים הרבה יותר מלוכלכים, והבחירה שלך היא מודעת.

"כן, זה נכון. הסיבה שלי היא שקהל צוחק באופן לא פרופורציונלי בתגובה לזעזוע. אני חושב שאנשים הרבה יותר מדי משועשעים כשהם שומעים גסויות, ולא בהכרח בזכות הסטנדאפ. הם צוחקים כשמישהו אומר 'פאק' והם צוחקים כשיש פאנץ' על סקס. עכשיו, אני לא אומר שאין לזה מקום. יש יופי של קומיקאים שמדברים על סקס ומדברים גסויות. זה לא בשבילי. כשאני עושה בדיחה אני רוצה לדעת שהם צוחקים מהרעיון ולא כי הם מזועזעים. זה גם בכלל מרתק אותי שגם היום, ב-2017, אנשים עדיין יכולים להיות מזועזעים מזה שמישהו משמיע גסויות במערכת הגברה. יש קומיקאים מדהימים שעשו חומרים מאוד מלוכלכים – ג'ורג' קרלין, ריצ'רד פריור, שהוא כנראה הקומיקאי הכי גדול שהיה אי פעם. אבל החומר שלו היה מאוד אמיתי, מאוד אותנטי, אורגני".

מה שכן, הגישה שלך חותרת תחת קונספט – די מיושן – של קומיקאי "מגניב" שמעשן ומופיע במעילי עור. שזה היה ה-סטראוטיפ של הסטנדאפ בניינטיז.

"תראה, השתניתי. תמיד עבדתי בעיקר על חומרים נקיים כי זה מה שעניין אותי, מחשבות ורעיונות קטנים ומטופשים. אבל היו לי כמה בדיחות יותר גסות, ובהתחלה הייתי באמת מנסה הכל בשביל לראות מה עובד. אבל מתישהו הבנתי שאני לא צריך את הסוג הזה של דיבור. אלו היו צחוקים שהרגשתי שאני לא מרוויח ביושר, שאני מקבל אותם בזכות המילים ולא בזכות הרעיונות. כשצילמתי את הספישל הראשון שלי לטלוויזיה, לפני הרבה שנים, עשיתי בחירה מודעת לא להכניס חומרים יותר מלוכלכים. והיו לי בדיחות חזקות כאלה, שהייתי סוגר איתן. חברים אמרו לי, מה, איך אתה לא מכניס את זה לסט המצולם? זו הבדיחה הסוגרת שלך. אמרתי להם, 'זו כבר לא הבדיחה הסוגרת שלי'".

מה לגבי עוד תווית שמצמידים אליך הרבה – "קומיקאי של קומיקאים"? זה מחמיא לך?

"כן, ברור. זה אומר שהקולגות שלי אוהבים את מה שאני עושה וזה כל העולם בשבילי. כמובן שאני תמיד קצת מתעוות באי נוחות כשאני צריך לדבר על זה, כי אני שונא להרים לעצמי".

איזה קומיקאים אתה הכי אוהב?

"את ג'רי סיינפלד. 99 אנשים יסתכלו על שקית צמר גפן, ימשכו בכתפיים וילכו משם. בשביל סיינפלד יש שם חומר לחמש דקות של סטנדאפ. זה מדהים. איך שהוא מוצא אמנות בדברים שאנשים אחרים מתעלמים מהם. כריס רוק נהדר. גם מריה במפורד, מה שהיא עושה. היא כל כך חריגה, עם כל העולם הפנימי שלה והדמויות שהיא עושה. בגדול, אני אוהב דברים כמה שיותר ייחודיים. הדבר שאני הכי אוהב בעולם זה לעמוד מאחורה במועדון סטנדאפ, לשמוע בדיחה ושלא יהיה לי מושג לאן הקומיקאי הולך עם הקטע הזה. אני שונא לנחש פאנצ'ים. אם אני יכול לנחש את הפאנץ' שלך, בשביל מה אתה שם? אתה צריך להיות ייחודי".

למה מעולם לא ניסית להיכנס לעולם המשחק?

"'לא ניסיתי' זו הגדרה שתלויה בשלב בקריירה שלי שאנחנו מדברים עליו. היו זמנים שמאוד רציתי את זה. לפני כמה שנים זה היה נראה לי כמו גביע הסופרבול של הקומיקאים, חשבתי שזה סמל לזה שאתה סטנדאפיסט טוב מספיק כדי שאיזשהו כוח עליון ירצה לתת לך תוכנית טלוויזיה. אין הרבה פרסים כאלה בעולם הסטנדאפ, וזה טוב להרגיש שאתה עובד לקראת משהו. חשבתי שאם יהיה לי סיטקום זה אומר שהעבודה שלי לא הייתה לשווא ושאני קומיקאי לא רע. אבל אז הבנתי, רגע, ממה אני נהנה בעסק הזה? אני אוהב לחשוב על בדיחות ולבצע אותן. היו לי כמה סיטואציות בהן התחלתי לעבוד על פרויקט לטלוויזיה ותמיד המפיקים היו אומרים לי, בתכלס – אוקיי, אתה מצחיק מאוד, אבל אנחנו ניקח את זה מכאן. חכה, אנחנו נחזיר לך תסריט. וזה לא מעניין אותי. הבנתי שאני רוצה שהבדיחות שלי יהיו מפורסמות, לא אני. כמובן שאני אומר את כל זה ובסתיו תצא הסדרה הראשונה שאני משתתף בה. ביים אותה פיטר פארלי (אחד מהאחים פארלי, הבמאים של קומדיות ניינטיז כמו "טיפשים בלי הפסקה" ו"משתגעים על מרי" – ע"ק), שתיקרא 'Loudermilk' והיא קומדיה מאוד שחורה על קבוצת תמיכה לנרקומנים אנונימיים. אני אחד מהמטופלים בה, ומה שאני יכול להגיד לך זה ששם החומרים שלי בכלל לא נקיים. זה מה שאהבתי שם – שזה היה כל כך שונה ממה שאני עושה על הבמה. הייתי חייב ללכת על זה".

בריאן ריגן יופיע בתיאטרון סיטי הול, סינמה סיטי הרצליה, חמישי (25.5) 20:30; בהיכל התרבות חבל מודיעין, רח' הגלבוע 4, איירפורט סיטי, שבת (27.5); בית החייל, ויצמן 60 תל אביב, ראשון (28.5); מרכז ז'ראר בכר, בצלאל 11 ירושלים, שני (29.5) 19:00, 21:30, 130-240 ש"ח