בשירות הוד מלכותו

פסטיבל קאן השנה עורר עניין רב במיוחד אצל הבריטים: שניים מהבמאים הוותיקים והמוערכים ביותר שלהם, קן לואץ' ("מחפשים את אריק", "קס") ומייק לי ("סודות ושקרים", "עירום"), חשפו שם סרטים שדובר בהם רבות. לי חשף את "מר טרנר", סרט החוקר את הצייר המפורסם וויליאם טרנר, ואילו לואץ' חזר להיסטוריה האירית שהעסיקה אותו גם בסרט "כשהרוח נושבת" מ־2006, שעליו זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. סרטו החדש הוא "Jimmy's Hall”, המבוסס על סיפורו האמיתי של ג'ימי גראלטון, אירי שהוגלה מארצו לאחר שהקים אולם ריקודים שהפך למוקד של בילויים ופוליטיקה, במחוז ליטרים באירלנד בראשית שנות ה־30.

גם סרטו של מייק לי, "מר טרנר", התמודד על פרס דקל הזהב בקאן. איך הרגשת לגבי הכותרות הבלתי נמנעות בעיתונים: "מייק נגד קן: קרב הבריטים הוותיקים"?

"מייק הוא חבר ותיק שלי, אני מכיר אותו משנות ה־70. הוא בחור טוב, ואנחנו חברים ותיקים. אבל באמת יש הרגשה של קלישאה על שני בחורים אנגלים. גם ברשימה הופענו זה לצד זה, כי שמות המשפחה של שנינו מתחילים ב־ל'! האמת היא שאנחנו נמצאים משני צדי הטלסקופ מבחינת העשייה הקולנועית שלנו, אבל העיתונים דיברו על 'נגד'. זה היה קצת מייגע".

רצות לאחרונה שמועות עיקשות שאתה פורש ואמרת ש"Jimmy's Hall" עלול להיות סרטך האחרון. יכול להיות שזה סופה של קריירה?

"אמרתי את זה בנקודת הלחץ המקסימלית, רגע לפני שהתחלנו לצלם את הסרט, כשנראה היה שזה הר גבוה מדי ולא נוכל לטפס עליו. אני מקווה שזה לא הסוף, אבל אולי מעכשיו אעשה סרטים תיעודיים או סרטים עלילתיים דמויי תעודה. אני די בטוח שכבר לא אעשה דברים בקנה המידה של הסרט החדש. זה מתיש פיזית. אני יודע שיש אנשים שיכולים לביים בישיבה, רחוק מהמצלמות, להסתכל על הכל דרך המוניטורים, אבל אני לא מסוגל לעשות את זה".

אז אתה לא מניח את המצלמה שלך לנצח?

"לא, לא לגמרי. אין כרגע משהו באופק, אבל אני מקווה שאמשיך לעשות דברים קטנים. העניין הוא למצוא את האנרגיה הרגשית לכך. אתה צריך להרגיש שבוערת בך אש כשאתה עושה את זה".

ומה ב"Jimmy's Hall" הצית את האש הזאת?

"זה סיפור שאיחד יחד הרבה רעיונות עוצמתיים. אהבתי את הרעיון של חלל חופשי שבו אנשים היו יכולים להביע את עצמם: רעיונות מהפכניים לצד ריקודים, חינוך והנאה".

סרטך על אירלנד מ־2006, "כשהרוח נושבת", עורר מחלוקת. אני זוכר את הכותרת מה"דיילי מייל": "למה האיש הזה כל כך שונא את המדינה שלו?"

"וב'טלגרף'! וב'טיימס'! 'איש תעמולה גרוע יותר מלני ריפנשטאל', כתבו ב'טיימס'. והליצן הזה סיימון הפר, שכותב ב'טלגרף', אמר שהוא לא ראה את הסרט והוא גם לא רוצה לראות את הסרט, כי הוא לא היה צריך לקרוא את 'מיין קאמפף' כדי לדעת איזה חלאה היטלר היה. איזו מין תגובה קיצונית הזויה ואלימה זאת?".

האשמות האלה פוגעות בך?

"לא. אני פשוט חושב: איזה אידיוט. איזה אידיוט גמור. הם גם ביקרו אותנו על כך שלקחנו כסף מחברת הלוטו הלאומית (דרך מועצת הקולנוע הבריטית) כדי ליצור את הסרט. אבל הסרט הצליח. הם בטח הרוויחו מזה. הם חושבים שאנחנו צריכים להיות חלק מוועדת התיירות".

התסריטאי של "Jimmy's Hall”, פול לאוורטי, השווה את הדמות הראשית בסרט לג'וליאן אסאנג' ולאדוארד סנודן. אתה מסכים עם זה?

"בהחלט: הוא מהאנשים שמגדירים כ'מסוכנים'. בזמנו זה היה ארתור סקארגיל (נשיא איגוד עובדי המכרות מ־1982 עד 2002 ). הגדירו את ג'וליאן אסאנג' כמסוכן כי הוא ראה את חומרת הפשע שבטבח בעיראק דרך וויקיליקס. הם פשוט שמו לו מטרה על הגב. אני מזועזע מכך שהעיתונות הליברלית נטשה אותו".

שילמת חלק מכספי הערבות של ג'וליאן אסאנג'. ספגת ביקורת על הצעד הזה?

"מן הסתם, כן. צוחקים עליי על כך. אבל זה חלק ממניפולציה רחבה יותר, לא? אותה מניפולציה רחבה שמציגה את העימות בין ישראל והפלסטינים כאילו שמדובר בעימות בין שני כוחות שווים".