באמת שבכל הנוגע להמבורגריות – זו אחת המרשימות שנכנסתי אליהן

כשהתותחים רועמים, מבקרי המסעדות שותקים. בכל זאת, מה הטעם בביקורת אוכל בעת מלחמה? גם ככה הכל מרגיש קצת תפל וטפל. רוב כמעט מוחלט של עסקי האוכל של תל אביב הומרו לחמ"לי אוכל עבור הנזקקים לו, אלו ששרדו עומדים בפני אתגר כלכלי חסר תקדים ואותה אווירה עירונית שמבקרי אוכל רחוב כמוני כל כך אוהבים להתבשם בה די התפוגגה בעקבות ענני הדיכאון שמרחפים מעל כולנו. להתפלפל על טעם וריח וכמות פלפל מרגיש חסר טעם, ולכן זה לא מה שאתם הולכים לקרוא עכשיו. לא, אתם הולכים לקרוא מניפסט לחיים.

החיים, כך אומרים באירוניה מרירה כל מי שמנסה להלך בין טיפות העצב, ממשיכים. כדור הארץ ממשיך בסיבובו, הזמן לא נעצר בעד אף אחד, ועל אף שמתוך הכאב זה עשוי להיראות כמו קללה, זו למעשה ברכה. האור בקצה המנהרה מגיע רק אם ממשיכים לצעוד. ותל אביב תמיד היתה אור שכזה. כוח בלתי ניתן לעצירה של אנרגיה קינטית, הלב הפועם שממלא בנוזל חיים את שאר הגוף, ההוכחה הניצחת לכך שאנחנו – אזהרת קלישאה נכונה – לא ניתן לאף אחד לנצח את הרוח שלנו.

כזה עוד לא ראינו. ג'אנגו (צילום: שי אשכנזי)

במידת מה, סצינת הקולינריה הישראלית היא ברומטר אנושי די מדויק. כולנו מכירים את ההאשמות המגעילות על התל אביבים המנותקים ובתי הקפה, אבל מה שאותם שונאי-תל-אביב לא מבינים זה שכך בונים חוסן לאומי אמיתי. לקח כמה ימים לפני שהתל אביבים חזרו לשבת לאכול או לשתות בחוץ, וגם כשזה קרה, זה היה בשקט מלחיץ משהו, אווירה שנעה בין מכבדת למתוחה, ובלי החגיגיות המבעבעת המאופיינת של העיר. אבל זה קרה, וזה נהדר. כי זו הדרך שלנו לשמור על שפיות, על פיסת אנושיות קלה. לצאת ולאכול פאקינג בורגר כדי לזכור על איזה חיים נורמלים אנחנו נלחמים כאן.

גם ברמה הפרקטית – עסקים חייבים להמשיך, יש אנשים שצריכים לשלם שכר דירה ולתפקד ברמה המינימלית פה, ואנחנו צריכים לעזור להם ככל שניתן. זה נכון על אחת כמה וכמה כשזה מגיע לעסקים אומללים שאירע מזלם להיפתח ממש בימי המלחמה. כך המקרה עם מסעדת ג'אנגו, החדשה מבית הבשרים הנהדר טריגר, שנפתחה ממש בשבוע שעבר אחרי השקעה באמת מרשימה בחלל, העיצוב, התפריט והקונספט. כל כך הרבה כסף ולב ואהבה לאוכל נשפכו למקום שמחליף את הקוקו במבינו, נכמר הלב לראות אותו ריק לגמרי – אם כי אולי ראוי להגיד שהגעתי די מוקדם בערב שבת, ועד שיצאתי כבר ישבו בו עוד צמד שולחנות. זה לא מספיק כדי לכסות ערב, אבל זו בהחלט התחלה.

הלוקיישן המושקע של ג'אנגו בתל אביב. ג'אנגו . (צילום אמיר מנחם)

ביקרתי בעבר בסניף הרשל"צי של ג'אנגו, שהרגיש לי כמו "פט קאו" משודרג – אבל זה התל אביבי לא רק מנצח בעיצוב (ובקיר הבקבוקים המרשים), אלא גם מפתיע בתפריט עם הרבה יותר נפח מזה של פט קאו המצוינת גם כך. בליבו אמנם נמצא אותו המבורגר נהדר בעל הקציצה השמנה (ובלי הירקות), אבל יש גם כמה גרסאות נוספות, כמו הספייסי בוצ'ר – אותו בורגר, עם רויאל חריף, ריבת בצל וחלפיניו וגם גאודה צ'ילי. גם בגזרת הראשונות מספקים פה אופציות נרחבות יותר, ואני הלכתי על הפופקורן קריספי צ'יקן (43 ש"ח) ותירס על העצם (34 ש"ח).

בחיי שהרגשתי את העיניים של כל צוות העובדים עלי ברגע שהונחו המנות. הם ניסו להסתיר את זה, להעמיד פנים שהם עסוקים בעבודות אחרות – אבל מספר הפעמים שנשאלה השאלה "טעים לכם?" העידה שהם קצת נרגשים לארח לקוחות בזמן כזה. ובאמת עשו הכל כדי שארגיש רצוי, אבל ההתרגשות אולי עלתה להם בקצת פשלות קטנות, אם כי לגמרי לגיטימיות למסעדה חדשה. חלק מהפופקורן צ'יקן, למשל, היה לא עשוי במרכזו, אבל המנה עצמה היתה טעימה למדי, עם פריכות מתבקשת ורוטב חרדל דבש סמיך ונהדר. התירס על העצם היא כבר מנה מבריקה – שלוש חתיכות תירס גילי לבן שמקבלות שדרוג טעמים מופרע עם חמאת קצבים, פרמז'ן וסלסה באווירת צ'ימיצ'ורי, מה שמייצר אפקט גריל-בשרי במרקם תירסי. פתיח שעושה בול מה שפתיח אמור לעשות.

בשר מבית טוב. ג'אנגו (צילום: אמיר מנחם)

במסעדה עם יותר עובדים מסועדים קשה לומר שהיתה אווירה, אבל המקום עצמו בבירור נבנה במטרה לארוח כמויות גדולות ורועשות של שיכורים טורפי המבורגר, ובאמת שבכל הנוגע להמבורגריות, זו אחת המרשימות שנכנסתי אליהן. העיצוב הצעקני של קירות בקבוקי האלכוהול מסמן שרוצים פה את הקהל של קוקו במבינו, אבל ההמבורגרים שנחתו על שולחני מראה שהם מכוונים לכל מי שאוהב בשר טוב. באמת שאין מה להרחיב על הבשר של טריגר, כי מדובר ללא ספק באחד מהספקים המצטיינים.

את מידת הוול דאן שקיבלתי אייחס למסעדה חדשה שרק מתחילה, אבל הבורגר עצמו פשוט תענוג. היללתי אותו בימי פט קאו, והשינויים המינורים שיצרו כאן רק מוסיפים לו. הגרסה הקלאסית (69 ש"ח כולל תוספת) שונה רק באיולי חלפיניו שום, וזה טאצ' עדין של טעם שבהחלט משדרג את הביס, אבל אל תעזו לפספס את הספייסי בוצ'ר (76 כולל תוספת), שמכוסה בתערובת טעמים מהממת – רויאל חריף, גאודה צ'ילי, ריבת בצל וחתיכות חלפיניו קטנות. הוא חריף בדיוק במידה, ומפוצץ בטעם אומאמי שמכסה את הבשר המצוין. כשאחזור לפה אין לי ספק שמידת העשייה תהיה מדויקת (כי כך קורה בפט קאו), ואין לי ספק שאהנה יותר מהארוחה הגם ככה מוצלחת.

נראה קריספי, הצ'יקן שלך. ג'אנגו (צילום: אמיר מנחם)

למעשה, אין ספק שאהנה יותר בפעם הבאה. קודם כל, כי מי בכלל יכול להינות באמת מכל דבר כרגע? שנית, כי הבסיס היציב של טריגר שוב יצר מקום על אוכל מהודק ומדויק, וברגע שהמסעדה תוכל לתרגל על יותר משני סועדים, אני בטוח שגם המנות שמוגשות יעשו באופן מדויק כמו שאנחנו רגילים לו מאנשי טריגר בשלל מפעלותיהם.

ובכל זאת, למרות אווירת המלחמה ודוק העצב שמלווה כל יציאה מהבית בימים כאלה, חזרתי דרך הרחובות מדוללי האנשים מעודד יותר. אולי זו היתה העובדה שעכשיו הייתי עם שני המבורגרים בבטן, ואולי העובדה שהרגשתי – אפילו אם רק לרגע ובעזרת מנגנון הדחקה מותש – קצת חיים אמיתיים. אני רוצה להאמין שכך גם הרגישו העובדים של המקום. ואם את זה לא יהיה לנו, עבור מה בדיוק אנחנו עושים את כל זה? אז אם אתם יכולים, צאו לאכול ותמכו באיזה עסק עם הבטן שלכם. זה יעשה לכם ולמציאות טיפה יותר טוב.
"ג'אנגו", הלל הזקן 12 תל אביב, 03-6317773, ראשון-שבת, 00:00-12:00. הזמנות גם באתר