מזל שיש את סלאש: אקסל רוז ממש ניסה, אבל הגיל ניצח את הקול

לכל אחד יש את השיר שאיתו הכיר את להקת Guns and Roses. במקרה שלי, זה היה Paradise City. ברגע שראיתי את קליפ ההופעה בשחור לבן ידעתי שאני רוצה להיות שם, לצעוק את מילות השיר, להצטופף עם קהל שקופץ מצד לצד ומשתגע מכל צווחה של הסולן אקסל רוז. אבל השיר הזה יצא לפני 35 שנים, והלהקה כבר עברה את ימי הסקס סמים ורוקנרול שלה.

הגיל בהחלט ניכר. גאנז אנד רוזס בפארק הירקון, 2023. צילום: טאת"א

ברוב הופעות הרוק, מי שיככב במופע כזה הוא הסולן, אך במקרה של גאנז אנד רוזס, מי שהופך את ההופעה לבלתי נשכחת הם דווקא שאר חברי הלהקה: הבסיסט דאף מקאגן, המתופף פרנק פרר, הקלידן דיזי ריד, הגיטריסט ריצ'רד פורטוס וכמובן – גיבור הגיטרה סלאש. לראות את כל חברי הלהקה על במה אחת זה דבר מרגש עבור מעריצים רבים, גם אם ראינו את זה בעבר (ושוב, תודה ללייב ניישן שדואגים לנו), וזה תמיד מרגש, גם בגילם המופלג. אקסל רוז בן 61, סלאש בן 57, השניים הזדקנו קצת מאז הצילומים של Paradise City, והחוויה קצת השתנתה, לטובה ולרעה.

כשהסתכלתי במהלך ההופעה מסביב שמתי לב לשני דברים: הראשון הוא הגיל של הקהל. רוב רובו היה מורכב מאנשים מבוגרים יחסית, כאלה שעקבו אחרי הלהקה עוד משנות השמונים, והאנרגיות היתה בהתאם. לא היו מעגלי פוגו מטורפים, אלא יותר משפחות והורים שבאו עם הילדים שלהם, זוגות שבאו ביחד לערב רומנטי, ושום שריד לחוויית ההופעה המטורפת שמכרו לי דרך קליפ לפני שנים. הדבר השני ששמתי לב אליו הוא שהיו אנשים רבים שלא הכירו את כל המילים לכל השירים.

טוב, עם הגיל נוטים לשכוח דברים. גאנז אנד רוזס בפארק הירקון, 2023. צילום: טאת"א

יש אמנים שהקהל מכיר את כל השירים שלו בעל פה, שלא משנה מה הם ישירו, הקהל ישיר איתם. בהופעה של גאנז אנשים ידעו רק את השירים לקלאסיקות המוכרות – Paradise City, Sweet Child of mine, Welcome To The Jungle, Live and Let Die, Knocking on Heavens Door, Civil War ובניגוד מוחלט למזג האוויר הנוכחי או התאריך, November Rain. רוב השירים האלו הגיעו בשלב מאד מאוחר בהופעה, וזה הגיוני. אם הלהקה הייתה מופיעה רק עם הקלאסיקות היא לא הייתה יכולה להחזיק שלוש שעות הופעה – זמן מרשים, על אחת כמה וכמה בגילם – אבל במקום חלוקה שווה של שירים מוכרים לאורך ההופעה, קיבלנו אותם רק בסופה.

ההופעה נפתחה עם It's So Easy, שיר עם אנרגיות מקפיצות שמאפשר לאקסל רוז להתחיל בטונים נמוכים יותר, אבל ניכר שהוא כבר מתקשה להגיע לגבהים שאליהם הגיע בעבר. את המאבק בקול שלו הוא מתחיל מעט מאוחר יותר, ב-Welcome To The Jungle, שם הוא מצד אחד עשה את כל מה שצריך כדי לתת ביצוע הגון, ומצד שני ממש מנסה לשיר כמו שהוא היה שר בעבר. זה היה השיר המוכר הראשון בהופעה, והוא אכן היה ביצוע מצוין שהפך את סלאש למרכז ההופעה. כל חברי הלהקה הם לא השחיפים שהיו בעבר, אלא אנשים מבוגרים – אך כאלה שמצליחים לנגן בכישרון רב. כשהם ניגנו את השיר הזה, היה אפשר לשכוח בקלות מהגיל, כי האנרגיות שלהם חזרו עם האנרגיות של הקהל, כשראו על מסכי הענק של פארק הירקון את האצבעות של סלאש זזות ללא הפסקה על הגיטרה. 

הכוכב האמיתי של הערב. גאנז אנד רוזס בפארק הירקון, 2023. צילום: טאת"א

ובנתיים המאבק של אקסל רוז נמשך. שיאו היה כאשר ביצע את Estranged, והקול שלו נשבר לגמרי. אי היה אפשר להבין מילה שיצאה לרוז מהפה, לא רק כי הוא איבד את כל הדיקציה שלו בשיר הזה, אלא בעיקר כי הוא מסרב להכיר בעובדה שהוא הזדקן. רוז הוא פיטר פן שכלוא בגוף של אדם בן שישים. הוא מפצה על כך בהמון תנועה וריצות על הבמה, כולל הופעה מרגשת על הקלידים עם השיר November Rain, אבל Estranged היה ביצוע שאני מעדיף לשכוח, בעיקר כי אם לא היו לו את חברי הלהקה שיפצו על זה עם הכישרון האדיר שלהם, זה היה די עצוב. לראות אדם מבוגר שמסרב להכיר בשינויים שגופו כופה עליו זה מראה לא קל לצפייה שעורר בי אי נוחות, ואיכשהו למרות הכל ולמרות הקול, ההופעה הזאת הייתה מדהימה וניצלה בזכות השירים המוכרים, ובזכות סלאש. רק בשבילו היה שווה ללכת. 

הלהיטים הגדולים, כאמור, הגיעו בשלב מאד מאוחר של ההופעה. היה צפוי שיסגרו את ההופעה עם Paradise City, אבל מאז Welcome To The Jungle שהגיע יחסית מוקדם, לא היו שירים מזוהים מדי, והיה אפשר להרגיש את הרעב של הקהל לשירים שאפשר לשיר. כשזה הגיע, זה הגיע בגדול. אקסל רוז הציג את כל היכולות שלו כפרפורמר על הבמה, עם אנרגיות מטורפות, ולמרות שמצד אחד זה היה קצת עצוב לראות את תסמונת פיטר פן בפעולה, הוא רץ לאורך כל הבמה הלוך ושוב, רקד עם המיקרופון ברקע ונתן לעצמו פשוט להתפרק על הבמה, במובן הטוב ביותר של המילה.

ובכל זאת ולמרות הכל, היה בלתי נשכח. גאנז אנד רוזס בפארק הירקון, 2023. צילום: טאת"א

כל מי שאוהב הארד רוק, או בכלל מעריך מוזיקה טובה, צריך לראות פעם אחת בחייו את הביצועים לשירים Sweet Child of Mine ו-Paradise City. אקסל רוז אולי פישל בכמה שירים במהלך ההופעה, אך את הלהיטים הוא הצליח להחזיק, וזה היה שווה את ההמתנה, והיה שווה את המאבק. לראות גיטריסט כמו סלאש מתפעל את הגיטרה שלו במיומנות מטורפת, מחליף בין גיטרות כאילו הן היו קלפים של פוקימון, ופשוט נהנה מלתת שואו, זאת חוויה שאני לא אשכח לעוד הרבה זמן. 

ההופעה הזאת לא הייתה מושלמת. אקסל רוז איבד את הקול הצעיר והגבוה שהיה לו, וכעת צריך לחפש את הקול שלו כאדם מבוגר. למזלו הוא לא לבד בסיפור הזה. סלאש באמת היה מרכז ההופעה – בין אם בזכות הנוכחות והיכולות הפרפורמטיביות שלו (שכוללות אפקטים מטורפים שהוא עושה עם המיקרופון בזמן שהוא מנגן), ובין אם בזכות הכישרון הענק שלו. מזל שהשניים הצליחו למצוא את עמק השווה לאחר סכסוך ארוך וקשה. אנחנו אולי מרוויחים מזה, אבל מי שבאמת היה צריך את זה הוא אקסל.